הוא עמד שם בתחנת האוטובוס, חיכה לקו 24 בשעה 18:00 בדיוק.
הוא עמד בתחנה הזאת בכל יום באותה השעה וחיכה שהאוטובוס יבוא
לקחת אותו לבית שמעולם לא היה לו.
עמד בין קהל אנשים עצבניים וחשדניים ספק מתבוננים בשעונם, ספק
מתבוננים בשעון של שכנם, רק בשעונו אף אחד לא הסתכל.
דמעה התגלגלה מעינו, דילגה מעל אפו והתיישבה על לבו,
הוא ידע שאף אחד לא יזכור אותו.
כך עבר יום נוסף בחייו של איש הצל,
כשמו כן הוא, תמיד היה צללית חשוכה ונסתרת מעיני האנשים
הרגילים.
הוא חיכה כל יום באותה שעה לאוטובוס שלא יבחין בו, חיכה כל יום
בתקווה שהפעם הוא כן יבחין.
אך גם היום לא היה זה כך.
ואיש הצל הלך לו בסמטאות החשוכות של הרחוב. הוא ראה איש שיכור
וחשב לעצמו "הנה איש שיודע לעשות חיים, אולי אקח לי טרמפ
עליו." הוא זינק על ההזדמנות, דווקא היה לו כיף בהתחלה עם האיש
המצחיק הזה שמתנדנד מצד לצד, למרות שזה קצת עייף את איש הצל
לנוע לכל עבר לאחר יום כה עמוס בו חיפש לעצמו בית חדש.
אבל אחר כך השיכור התקרב לאיש אחד שמשך כסף מהכספומט ואיים
עליו שיהרוג אותו. מיד התמרמר איש הצל וחשב לעצמו "זה לא בית
טוב בשבילי, זה לא בית נעים, האיש הזה יגמור בסוף מאחורי
הסורגים" ומיד קפץ לו איש הצל מהמקום.
יום אחרי, איש הצל פגש כלב נחמד וזינק עליו מיד, אך אבוי, הכלב
חשב כי צלו הוא כלבה, מיד החל מבצע זממו ברצפה, באיש הצל, או
ליתר דיוק בכלב הצל... או, הייתם צריכים לראות כיצד הרים אז
ארבע רגליו וברח מהמקום.
אחרי המאורע המצער עם הכלב, קפץ איש הצל על איש רגיל, אך במהרה
נראה כי לאיש זה היו כמה בעיות נפשיות ומיד החל הוא צועק וזועק
כי אדם שטוח ושחור עוקב אחריו ואחר תנועותיו. הוא החל קופץ על
איש הצל המסכן וזורק עליו אבנים, דורך ומקלל. כמה איום ונורא
היה המחזה, כמה איום ונורא להיות במצב שכזה. איש הצל הלך לו
כואב, השעה מאוחרת ולישון כבר רצה. הוא הבחין בכר דשא בפארק
ונשכב עליו בזהירות יתרה, פן יכאיב לדשא או יתלוש ממנו שערה.
יום למחרת הוא קם ומצא מעליו ילדה קטנה שנראה כי שמה לבה
אליו.
"היי! אתה איש הצל!" אמרה הילדה הקטנה בהתלהבות ועיניה
החומות-ירוקות שידרו טוב לב ותמימות ילדותית. "ידעתי שאתה
קיים! ראיתי אותך פעם במנורה בחדר שלי!"
- "זה לא הייתי אני, יש עוד כל כך הרבה אנשי ונשות צל בעולם
הזה ילדה קטנה, אני עוד לא מצאתי את ביתי עדיין", השיב לה איש
הצל בעצבות כובשת.
"מה, אין לך אמא ואבא?" שאלה הילדה.
- "לאנשי צל אין אמא ואבא, הם נולדים בצל והצל אף פעם לא מחלק
אהבה", ענה איש הצל.
"אז בוא אלי, אני אהיה הבית שלך ונוכל לשחק ביחד ואני אתן לך
כל מה שאתה רוצה!"
- "וכי מה יהיה לי יותר טוב לחיות בצלה של ילדה קטנה, תמיד
אהיה צל ולא יותר מזה, תמיד אאלץ לצפות בחיי האנשים מהצד,
לראות כיצד אלו מביטים בקנאה בכל מה שלא בהישג ידם. אילו רק
ידעו מה זו קנאה אמיתית, הייתי רוצה מבט אחד! הייתי רוצה מודעת
אבל אחת, דמעה אחת שתנשור על צל קברי..." ובסיומו דברים אלה
ניכר כי השפיע על הילדה וכבר נראה כי חיוכה יורד לו עם
התלהבותה.
"חשבתי שתהיה הרבה יותר נחמד", אמרה הילדה בכנות, "כולם אמרו
לי שאם באמת קיים איש שחי בצל בטח לבו כבר נכלא בסורגי היגון
אך אני אמרתי, לא! אני אמצא את איש הצל ואוכיח אחרת. נראה כי
טעיתי, לך לך איש הצל, סור ממני אם איני לטעמך, אם אתה רוצה
להיות צל של איזה ראש ממשלה או איזו סופרת עשירה יותר ממלכת
אנגליה, לך וזנק עליהם בהזדמנות הראשונה, כשימותו מובטח לך
מקום של כבוד בממלכת הצללים וכולם יזכרו אותך, אני הולכת."
והיא הלכה.

זהו סיפורו של איש הצל.
פעם ראיתי אותו במנורה בחדר שלי וידעתי שזה הוא ולא משנה מה
הוא אמר לי, אני לא כועסת עליו ומקווה שלא משנה איפה שהוא
שתמיד ידע שהיה לו בית אצלי ושתמיד יהיה.
פעם תליתי לו מודעת אבל רק כדי להיות בטוחה ואפילו בכיתי.
רק רציתי שידע...