היא הלכה לאיטה על החוף הלח. שמלתה השחורה מתנופפת ברוח הערב
הקרירה מאחוריה. היא הרימה מבטה לשמיים, אלפי נקודות אור
זעירות ניקדו את שמי הלילה. ענן יחיד ואפל כיסה את אור הירח
החיוור. היא המשיכה בדרכה, לא עוצרת אל אף שלא ראתה את דרכה.
רגליה היחפות נשרטו מאבנים חדות שנעלמו מעיניה, אך היא המשיכה
לצעוד בגאווה לעבר מחוז חפצה. לפתע נגלתה לעיניה קבוצת סלעים
במרחק. היא הגבירה את קצב מרוצתה מתעלמת מן הכאב והקור.
כשהגיעה אל הסלעים שנראו כמו כתם שחור על רקע של השמיים
הכחולים כהים, פנתה לאחד הסלעים הגדולים בקבוצה והחלה מטפסת
עליו. היא החליקה מספר פעמים על עשבי ים ופצעה את רגליה. לאחר
שמצאה לעצמה נקודות אחיזה בסלע עלתה על גבו, הלכה בזהירות
לקצהו והתיישבה עליו. היא הביטה אל הים האפל. לפתע הענן שחסם
את אור הירח זז אך לרגע. רגע זה היה מספיק, החוף הואר באור
לבנבן קלוש.
החוף לידה קיבל גוון אפור מאיים וגלים גבוהים נראו כמתקרבים
לבולעה. כך היא ישבה על הסלע מאזינה לרחש הגלים, נאבקת בחבלי
השינה שאפפו אותה. לפתע זה קרה. אלומת אור בהיר עלתה מהאופק,
צובעת את השמיים בגוון צהוב ורדרד. היא הביטה בקרן האור לרגע
ולפתע הצטרפה אליה קרן נוספת. השמיים החלו להיצבע בצבעי הארגמן
והצהוב הבהיר. הצבעים הסתחררו מול עיניה, משתלבים ביחד בריקוד
חושני.
היא המשיכה להביט במראה שלפניה, לא מסירה את עינה אף לרגע. ואז
עלתה השמש מעל הים. מאירה את כל הים באור חזק. מסנוורת אותה,
מונעת ממנה להמשיך להביט בפלא של יום חדש. היא ניסתה להמשיך
ולהביט בים המקבל את צבעו הכחול ובשמיים הופכים לאיטם לתכלת,
אך אור השמש הכאיב לעיניה. היא עצמה את עיניה לרגע והחלה לרדת
מהסלע. באור המסע היה קל בהרבה.
היא פסעה לביתה שוקעת בשנת הבוקר שלה כדי שתוכל לשוב לצפות
במחזה הזריחה בלילה הבא, כמו שעשתה בכל לילה בחייה.