יומני היקר!
זמן רב שלא כתבתי או השקעתי בך. סלח לי.
מטביע עצמי בטלויזיה ותקשורת מודרנית ספרים וחומרי קריאה אחרים
- על מנת להימנע משחרור האחיזה בדרכי הישנות, בדמותי המיוסרת -
והם הורגים אותי לאט. תאי מוחי משתעבדים, מצטמצמים, קטנים.
חשיבה יצירתית באה לעתים רחוקות יותר. קשה לי לעקוב אחרי
שיקומי היצירתי. כבר שבועיים שלא כתבתי דבר! האין זה מוזר?
שהרי בתקופה האחרונה כתיבה היתה מזור לכאביי היומיומיים, מקום
וזמן ללא כתובת ושעה, מעבר למציאות, ובכך הפכתי להיות מושפע אך
ורק ממה שאני נותן לעצמי להיות מושפע, כפוף אך ורק לחוקים
המשתנים תדירות ולמצבי נפש רגעיים. כנראה שיצירתי דחקה בי
והפצירה ברמקול סמוי "הקשיבו הקשיבו! אדם זה חייב ליצור ולא,
מות יומת!!!" ובקול לחישה הוסיפה "כמו שהיה מת עד עכשיו..."
ולכן עצרתי. נבהלתי.
האם די בהבטחתי לך, יומני, כדי שאאחוז במכחול או בנוצה מודרנית
זו ואחייה את יצירתי? אבנה אותה? אשפוך תודעתי ומאגרי היקום
השופעים לתוכה ואהפוך אותה לגאוותי מקלטי חיי?
מדוע שלב זה של השלת עורי והרגלי הישנים, תחפושת בלויה
ומשומשת, כל כך קשה?
לשוני משתרבבת החוצה ספק בזלזול בעודי חוכך בדעתי.
התשובה היחידה היא הביטוי העצמי והיצירה תהא כעורה אשר תהיה.