כשאתה יושב על קצה העולם, מנדנד את רגליך אל מעבר לכלום ומביט
למטה אל השום דבר, אז אתה חש קצת בפחד.
כן, זה מפחיד להיות לבד.
אפילו כשאתה באותו מקום קסום וקר, על פסגת העולם הקפואה.
בשלג הנעים ורך למגע והקרח הדק והקריר.
אתה הולך שם לבדך, מטייל על הר העולם, בודד במחשבותיך
ורגשותיך.
אתה מרגיש דברים כה נפלאים ולעתים גם דברים נוראים, אתה חש
בחום נורא ובקור מקפיא, אתה רואה מראות שאותם אתה רוצה לחלוק
עם אחרים.
אתה מחבק את עצמך שם, מחמם את עצמך.
אתה נתון לעצמך, יכול לעשות כל מה שעולה על רוחך.
אך הבדידות קורעת אותך מבפנים ואין לך למי להגיד את זה.
ואי שם בקצה העולם, כשבוכים, הדמעות קופאות, קופאות לעד.
והן נותרות שם מרחפות מעל הקצה, דמעה, דמעה עומדת שם קפואה.
ולפעמים אתה סופר את הדמעות, אך הספירה לעולם לא נגמרת, היא
ממשיכה וממשיכה יחד עם בדידותך.
ושם על הקצה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אתה חופשי!
אתה מוכן לתת את החופש, לתת את הכל, אך אתה לבד, אל מי תדבר?
אל מי תלחש את מחשבותיך? את רגשותיך?
זה לא משעמם שם, יש הנאות ויש משחקים, אך רק ליחידים, כי אין
שם אנשים.
אי שם בקצה העולם יושב על הר ילד חופשי ממגבלות, חופשי ממגבלות
חברת האדם, והילד הזה פשוט יושב שם ובוכה.