הוא רק רצה ללמוד את מה שבני האדם לומדים. הוא אף פעם לא חשב
שיגרשו אותו משם בכזאת אכזריות. איזה יגרשו, יעלימו.
כל השדים ביער שלו הזהירו אותו שבני האדם לא אוהבים שדים ושאם
יתפסו אותו יעלימו אותו בטקס עתיק יומין מעורר אימה, שרק מעטים
ידעו מהו בדיוק כי אף אחד שעבר אותו לא שרד. כשראו שהוא לא
מקשיב עזבו אותו לנפשו, קצת ריחמו עליו, קצת התרחקו ממנו.
אבל הוא כמה לדעת. הוא רצה ללמוד מתמטיקה, זה הקסים אותו. רצה
להקשיב בשעורי ספרות, להקשיב למילים הזורמות בשפה שעמל קשות
ללמוד, כשהתלמידים מקריאים בקול ואחר כך לשמוע את ההסבר של
המורה. לא היה לו נח בתוך הצינור והוא לא תמיד שמע כל מילה,
אבל בשבילו - זה היה שווה את זה.
זה קרה בשיעור היסטוריה. הם בדיוק למדו על המהפכה הצרפתית -
נושא שריתק אותו במיוחד, והוא לא הצליח לשמוע את המילים של
המורה. הוא התהפך בתסכול בתוך הצינור וכנראה לא נזהר מספיק, כי
שמעו אותו. שקט מבוהל השתרר בכיתה והוא שמע את טולורה שואלת את
המורה בלחש: "גם הפעם תגידי שזה רק רעש אקראי? הזהרתי אותך! יש
משהו בתוך הצינור הזה!" הוא קפא בפחד וידע שהכל אבוד. המורה
ענתה בלחישה בהולה "את צודקת, אני שולחת לקרוא לראול." לבו של
השד צנח בקרבו. ראול היה מגרש השדים של הכפר. הוא שמע שמועות
איומות על מה שקורה לשדים אחרי שמפזרים עליהם את האבקה הזאת,
האדומה, האיומה. הוא רצה לצאת אליהם, להתנצל, להסביר. אבל הוא
ידע שזה לא יתקבל בברכה, האימה מהשדים בכפר היתה נוראה
ומוחלטת. לא היה לא מוצא. הוא ישב שם בשקט, מקבל את גורלו. הוא
חשב על חייו הקצרים שלא הספיק לעשות בהם כלום כמעט. חשב כמה זה
לא מגיע לו, כמה זה אירוני שכבר שנה לא גירשו אף שד והשד
הראשון צריך להיות הוא. הוא היה השד היחיד בכל היער שלא יצא
למסעות ההרג בלילות, שלא רדף אנשים. הוא לא האשים את בני האדם
- הרי איך הם ידעו? מבחינתם כל השדים הם אותו דבר, כולם חסרי
רגשות ומרושעים, וזה היה נכון, כמעט. מזמן כבר היתה לו תיאוריה
שהוא היה אמור להוולד כבן אדם וקרתה איזושהי טעות, אבל לא היה
לו מה לעשות. ככה נולד ועכשיו - ככה ימות.
כשראול בא עם האבקה הוא כבר היה במצב של השלמה ונתן לו לפזר
עליו את האבקה השנואה בלי התנגדות ונמס לאט לאט, בייסורים, עד
שנעלם לגמרי.
ראול אמר שלא ראה שד אנושי כל כך בכל שבעים שנותיו, שמעולם לא
פיזר את האבקה על שד שנכנע לו, בלי התנגדות ובלי להשיב מלחמה,
ואיפשהו באיזור בית החזה, היתה לו צביטה קטנה של אשמה, שלא ידע
מהי.