משחק שחמט מרתק, מט כפוי


ערב שבת

יצאתי כרגיל באיחור מהבית. אני לא נוהג להגיע לתפילה בזמן.
למה? מין הרגשה כזאת. התרגלתי להגיע לתפילה בדיוק לפני לכה
דודי. הרי להגיע למנחה לפני "קדושה" אני אף פעם לא מספיק, ואחר
כך יש עוד כמה קטעים לא חשובים וגם קבלת שבת שלא צריכה מניין.
בשביל מה להתאמץ?
נכנסתי לבית הכנסת של הדודים שלי. אה, כן - שכחתי לספר - השבת
התארחתי אצל הדודים. דוד שלי קצת חרדי. חצי. אני, בכל אופן, לא
מסוגל להתפלל בבית כנסת מלא בחרדים עטופי שטריימל (מריחים
למרחוק) בעלי זקן (מריח) ופיאות (תנחשו לבד) ושאר מוטיבים
אסתטיים ונחמדים כמו צפיפות, רעש, ומזגן בעוצמה מירבית שנועד
לקרר גם חרדי עם ארבע חליפות ושבעה צמיגי שומן. עברתי לבית
הכנסת ממול. קצת ייקים. שעת התחלה ושעת סיום. לא נורא, נחזור
הביתה מוקדם ונקרא כמה עיתונים.

תפילה

לא נעים לקחת סידור בבית כנסת ייקי. כמו לעבור עם שלט על הגב
"הי, איחרתי לתפילה". שלא תבינו לא נכון, לא ממש אכפת לי, אבל
זה עדיין לא כיף כשחצי בית כנסת מסתכל עליך בתוכחה. לא סתם
כנראה הסידורים מקדימה למרות שהכניסה מאחורה. נו שוין. עברתי
למניין המהיר.

מניין מהיר

טוב, גם כאן לא מהירים כל כך. אבל כאן צעירים וחצי בית כנסת
ריק ואפשר לשבת מאחורה ולא לעשות כלום. פתאום, ראיתי אותה מעבר
לוילון החצי-שקוף של עזרת נשים. היא בגיל שלי, היום זאת כבר
רווקה מבוגרת. סך הכל בחורה טובה. אולי אני אנסה אחרי התפילה
להחליף איתה כמה מילים? יש לה גם עיניים כחולות והיא סקוטית
במקור (כל דבר שיגרום לי להרגיש קצת פחות ישראלי).

ערבית

אחת, שתיים, שלוש... ארבע מאות.

אדון עולם

אני בדילמה קשה. מצד אחד לפי מבט מהיר שהגנבתי מתחת לוילון,
היא עדיין באמצע התפילה. מצד שני, יש כאן שתי דלתות לבית כנסת.
אני הרי לא יכול לרדוף אחריה. היא צריכה להגיע אליי במקרה ואני
במקרה אפגוש אותה. אסור שהיא תחשוב שאני יודע את השם שלה רק
בגלל העיניים הכחולות, נכון? אני צריך להיזכר בשם תוך כדי
שיחה. במיוחד עם שם יוצא דופן כמו שלה. אם אני אצא מהדלת הלא
נכונה אני אצטרך לעשות סיבוב ארוך מסביב כדי להגיע לצד השני.
שם היא כבר כנראה לא תהיה כי היא תמהר הביתה. אפילו אם היא
תהיה שם, אני אהיה ממש שקוף. לא טוב. מצד שלישי, גם אם אני
יוצא מהדלת הנכונה עדיין אני צריך לדאוג שהיא תצא איתי. אני לא
יכול לעמוד ולבהות באוויר כשאני מחכה לה. הכל חייב להיות
במקרה, עד הפרט האחרון. טוב, דיברתי קצת עם מכר שלמד כמה שנים
מעליי בישיבה ויצאתי החוצה.

אוויר עולם

חם בחוץ. קיץ. החום שגורם לך לאבד את הבטחון העצמי שעוד נשאר
לך. החום שמזכיר לך שאתה בישראל, שהגברים אצלנו הם צברים
שזופים שהלכו למטכ"ל או לחליפין דוגמשתמטים שחצי מהסצנות שלהם
בטלנובלות הן על חוף הים. מבט מהיר לכיוון היציאה מעזרת נשים.
לעזאזל! יש רק יציאה אחת לעזרת נשים והיא מהצד השני. פספסתי
אותה לגמרי. והרגשות האלה, הרגשות האלה נדירים אצלי מאוד.
עברתי כבר את שלב הייאוש. כבר הפסקתי לבלבל את השכל לבחורות.
התקדמתי קצת הלאה לעבר החבר'ה שעמדו בפינה. די! נמאס לי כבר
להיות אימפוטנט. ואז --

בום

אפרת. כבר שלוש שנים לא ראיתי אותה. הרבה משחקים בינינו. עליה
נכתב השיר "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" אסטלה מ"תקוות
גדולות." בסופו של דבר היא לא הייתה מעוניינת אז. מצאה איזה
חבר חצי-חרדי שהולך לאיזו סיירת. גבוה ושחום. מזל שאין כאן
בוגרי סיירות. וחרדים. ושאין לי נשק ביד.

אפרת

מדבר איתה באינטרנט ובטלפון מאז סוף השביעית. ככה עברו שלוש
שנים בהפסקות, באמצע חבר, ובפעם האחרונה שדיברתי איתה היא אמרה
לי שהיא חזרה אל החבר שלה. חיכיתי כבר שלוש שנים לשמוע שהיא
מתארסת או מתחתנת. כשהיא חזרה אליו הם כבר היו שנה וחצי ביחד
אחרי הפסקות. הגיוני, לא? בכל מקרה כבר התגברתי עליה. למרות
שהיא הבחורה שהצליחה להטריף אותי הכי הרבה אי פעם. זאת לא
בעיה, פשוט מחליטים שמפסיקים לחשוב עליה. ומחכים שנתיים שלוש.
מתישהו זה עובר.

אפרת

אני מסתכל עליה וכל הסכרים נפרצים. האו"ם נוטש את עמדותיו. כל
החיילים שמכתרים את הלב שלי עורקים ומצטרפים לצבא האויב. יש לה
את נקודת החן הזאת על השפה, זה פשוט משגע אותי. והחיוך הזה,
חצי-מחייך חצי-מזלזל, מתגרה, רומז לך כמה אתה לא שווה כלום
וכמה אתה מוזמן להוכיח את זה כאן ועכשיו. החיוך שמצטחק ונבוך
בו זמנית מעצם העובדה שאתה בכלל חושב שהיא תסכים לפזול אליך.
חשבתי שהטעם שלי השתפר בשלוש שנים האחרונות. שטויות. היה לי
טעם טוב גם לפני שלוש שנים, כנראה. הוא לא יכול להשתפר יותר.
אחות של חבר, גם כן מכרה בפני עצמה, עומדת לידה. התקדמתי אליה
וסיננתי "שבת שלום" הכרחי. שקט. אני נבוך כמו ילד בן שמונה
שניגש בפעם הראשונה אל ילדה כדי לדבר איתה כשהוא יודע שיש לו
רגשות כלפיה. שהוא רוצה עוד משהו סתם מעבר לדיבורים. שמפחד
להיכשל. הנה הבטחון העצמי שלי פושט את הרגל, וגם ההומור שאין
לי. הצלחתי להוציא עוד "מה קורה" אחד והסתובבתי ללכת.
רגע! אני חייב להגיד משהו. לא יכול להיות שעשר שנים של עבודה
על בטחון עצמי מסתיימים בפיאסקו הזה. בטח הן תוהות מה אני עושה
דווקא בבית הכנסת הזה (אולי הן חושבות שבאתי לראות את אפרת?)
"אני אצל דודים שלי אבל אני לא יכול להתפלל אצל חרדים. ראיתי
חרדים, יצאתי מבית הכנסת ועברתי לכאן." מצוין. גם נוגע קצת
בחבר החצי חרדי של אפרת. אולי היא תגיב אם הם עדיין חברים.
אולי היא תעווה את הפנים שלה. שום דבר. היא עדיין בלי כיסוי
ראש, יפה מאי פעם. רק מבט לא נעים. חצי מצחקק חצי נבוך. אולי
היא דווקא מעוניינת ולכן היא נבוכה? טוב, שלוש שנים ביליתי
בלשחק איתה את המשחקים האלה, אני יודע שהם מסוכנים. אני קולט
שעד עכשיו בעצם דיברתי רק אל האחות של החבר. שום מילה לאפרת.
לעזאזל.
עוד ניסיון אחד לפתח שיחה ודי. "למה אחיך לא נמצא כאן בשבת?"
אני יודע את התשובה, כמובן, הוא בירושלים. התכוונתי לשאול מה
הוא עושה שם. אבל אני במצב הורמונלי קטטוני שלא מאפשר לי
להוציא חצי מילה מהפה. "הוא נסע לירושלים". "טוב, ביי." אני
מסיים את השיחה בצורה מאוד ידידותית, הולמת ורגועה. אני פשוט
בורח משם. לעזאזל.

שבת

אולי היא מעוניינת? אם היא לא התארסה אולי הם נפרדו. לאוכל כבר
אין הרבה טעם. לא שאני איש שיחה גדול, אבל עכשיו אני אפילו לא
מסוגל להחזיר שלום כמו שצריך. אולי היא הבינה שהיא צריכה מישהו
רציני. הרי היא לא שנאה אותי לפני כן. אולי השתניתי? היום אולי
יש לה הערכה לאנשים עם מקצוע רציני, הסגנון שלי השתפר...
החלטתי. אני חייב קצת כסף לחבר הזה שלי שאחותו הייתה שם. הוא
אמנם לא בבית, ולכן זאת הזדמנות מצוינת. אני אגיע, במקרה,
במוצאי שבת, להעביר לו את הכסף. אולי אני במקרה אפגוש את
אחותו. במקרה אני אדבר איתה, ובגלל שאני אהיה נבוך ולא יהיה לי
על מה לדבר, אני במקרה אדבר על התקרית עם אפרת. מצוין. אני לא
יכול לחכות למוצאי שבת.

מוצאי שבת

אבא של החבר פותח את הדלת. איפה אחותו? אני משתמש בטריק הישן
כדי להרוויח זמן ומוציא שטר גדול מדי. אני צריך עודף. אולי תלך
להביא. סיבוב ימינה ושמאלה - הנה היא, ממש לידי, מדברת
באינטרקום. "כן, אני כבר יורדת." מבריק! רק שאבא שלה יגיע כבר
עם העודף. הוא מגיע ונותן לי אותו. אני צריך לצאת והיא עדיין
לא יצאה החוצה. אני מכניס את העודף לתוך הארנק בנוקדנות, כאילו
אני לא מסוגל לעשות את זה תוך כדי הליכה. היא יצאה! טוב מאוד.
אני נכנס במקרה יחד איתה לתוך המעלית. עכשיו רק שתעלה את
הנושא...

אפרת

"אתה שמעת איזה קטעים עם אפרת?"
אני לגמרי בשוק.. הלב שלי פועם בחזקה, כמו בקלישאות. היא אמרה
עליי משהו? היא אולי מעוניינת לפתח משהו מההתחלה?
"לא שמעתי... מה?"
"היא התארסה."
רעש של אלף זכוכיות נשברות.

בחדר

ליטפתי אותו. שחור ויפה. כולם  מתלהבים ממנו. ידיד לעת צרה ובן
לוויה נאמן.
נתתי לו נשיקה.
לחצתי על ההדק.
בום.