כצנלסון נכנס עם בשורה. אני ובן גוריון לא הבנו מה הבשורה, אבל
הייתה לנו תחושה שאין שום בשורה. את כצנלסון ואת בן גוריון
שנאתי, לא ראש הממשלה הראשון ולא אחד מראשי תנועת העבודה,
הייתה לי בעיה עם כצנלסון ובן גוריון שעבדו אצלי.
פתחתי פאב לפני איזה שנה וחצי. העיקרון של הפאב הוא להיות פאב
ארץ ישראלי עם בירה גולדסטאר, פטיפון ישן שמנגן שירי מלחמות,
ועל הקירות מתנוססות תמונות של מנהיגי השמאל הישראלי. את הפאב
הקמתי עם טרוצקי, כמובן שלא ליאון אבל פיטר טרוצקי זה מספיק.
פיטר הגיע לארץ מרוסיה בגיל תשע ושיכנו אותו שיכון אחד לידי.
סבתא שלי שעלתה מרוסיה קצת יותר מוקדם מפיטר אמרה לי להסתובב
עם הילד הלבן שהלך עם סנדלים, ומאז הכל היסטוריה. אני ופיטר
היינו תמיד ביחד, ביסודי, בתיכון, בצבא ואצל רצון הכלב מהמוסך.
אצל רצון עבדנו אחרי שהשתחררנו מהצבא. אחרי חצי שנה הבנו שלא
נקבל ממנו אגורה אז החלטנו לעשות משהו ולפתוח פאב שיכניס בתוכו
את כל האידיאולוגיה והמוסיקה שלנו. עיצבנו את המקום הכי יפה
במרכז העיר, מצאנו גם מקום יפה וקטן והכל הלך חלק. עד שפיטר
החליט שנמאס לו והוא רוצה לנסוע להודו. אני שונא את כל אנשי
השאנטי שיוצאים לגואה וחוזרים הפוכים לגמרי. פיטר ממש לא היה
כזה. שנינו בגיל 26 לא עזבנו את הבית, הלכנו תמיד עם אותן
תספורות, עם תלבושות בנאליות למדי. אני תמיד פחדתי משינויים,
אולי זאת הסיבה שאני כל כך אוהב נוסטלגיה, יותר קל לי לקבל את
מה שהיה ולקבל את זה כעובדה מוגמרת ולא כמשהו שיכול להשתנות,
כי חלילה זה יכול להרוס את מה שהיה. לילה לפני הטיסה הוא בא
אליי לפאב וישבנו עד חמש בבוקר, דבר  יוצא דופן בהתחשב בכך
שהיה יום שני שבדרך כלל אנחנו סוגרים בסביבות 2. בכל מקרה,
ישבנו ודיברנו והעלינו זיכרונות ואני ניסיתי לשכנע אותו להישאר
אבל טרוצקי לא היה מוכן לשמוע, הוא רצה לנסוע כמה שיותר מהר.
ואז מתי שהוא בערך בסיגריה השבע עשרה שלי ובגולדסטאר הרביעית
אמרתי לו "טרוצקי, מה עם המהפכה שתכננו?" והוא ענה לי במבטא
רוסי קל "אל תדאג, לנין, את המהפכה כבר עשינו ביחד ואתה תמשיך
אותה." כשהוא יצא התנגן השיר המצוין של ליאור ייני "בדומיה".
למרות שאני הייתי לנין ופיטר היה טרוצקי, הוא עזב אותי כמו
שלנין עזב את טרוצקי. רק היה חסר לי שאיזה סטאלין יבוא ויהרוס
את כל מה שבנינו. מאז שטרוצקי עזב אנשים אומרים לי שאני מתנהג
באדישות מעצבנת, שהחיים שלי לא זזים לשום מקום. הבנתי למה הם
מתכוונים. מבחוץ הייתי מאוד אדיש, הייתי אדיש רק בגלל שבפנים
חשבתי, הרבה חשבתי. הרגשתי שהחיים שלי מתנהלים כמו קו ישר שלא
מתעקם. פעם אחת החיים שלי הזכירו את כביש הסרגל, ואני הייתי
החור בעפולה.
החיים המשיכו וסטאלין לא בא ואני הייתי חייב להמשיך לנהל את
הפאב. המקום הצליח מאוד וכמעט כל ערב היה מפוצץ. דרך הפאב
ניסתי לפתח קשרים עם אנשים אחרים, להרחיב את חוג החברים שהיה
ממילא מצומצם. חיפשתי אנשים לשיחה, לא אנשים לחברות רצינית,
בעיקר ניסיתי להעביר את הזמן, ההרגשה שלי הייתה נוראה. תמיד
שנאתי לצאת לטיולים שנתיים, בשבילי זה היה סבל בל יתואר, תמיד
הרגשתי חרדה עצומה ומועקה על הלב. אני לא זוכר טיול שנתי אחד
שלא חזרתי הביתה אחרי שביימתי מחלה. אותה מועקה הרגשתי גם
עכשיו, מרוחק מהבית למרות שתוך 10 דקות הייתי בבית.
אני עבדתי לבד ולא היה באפשרותי להחזיק את המקום לבד. אז תליתי
מודעה בכניסה, מה שהתברר כטעות חיי כי מאות אנשים באו ורצו
לעבוד. החלטתי לעשות מבחנים ולשאול שאלות שיכשילו את כולם.
במשך שבועיים היו המבחנים ובאיזה יום אחד נכנסו אליי שני אנשים
תימהונים. הם עמדו בכניסה וניקו את רגליהם מהבוץ על השטיח,
האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד להם לצאת מפה, הם פשוט לא
נראו מתאימים, ילדי פרחים כאלו שעדיין לא התעוררו מהסיקסטיז.
ראיתי אותם פה פעם אבל הם היו די שקטים. התיישבנו על הבאר
והמבחן הראשוני שלי היה לבדוק מה הם שותים. "גולדסטאר" הראשון
ענה והשני "גם לי חצי גולדסטאר". את המבחן הראשון הם עברו.
פיתחתי איתם שיחה קצרה וגיליתי שהם מביני עניין והם אולי
היחידים שהבדילו בין הפרברים לדודאים וידעו את כל הלהקות,
זוגות, שלישיות או כל קומבינציה אחרת שישראל גוריון השתתף בה.
קיבלתי אותם לעבודה אבל רק ליומיים, בחמישי ושישי שהם הלילות
העמוסים. לגבוה שנראה קצת יותר נורמאלי קראו בן גוריון, הוא
גבוה וקירח, מאוד רזה, והוא תמיד הסריח מערק למרות שהוא אמר לי
שהוא רומני בכלל. לכצנלסון היה זקן ושפם כל כך עבים שלא הבנתי
שום מילה שלו, הוא הזכיר לי את הצוענים מהסרט סנאץ'. כצנלסון
היה היותר מעוך מבין שניהם, הוא היה סוציאליסט כל כך נלהב עד
למחלת נפש, הוא גם הכיר כל שיר, זמר להקה או מלחין, מה שגרם לך
להסתכל עליו גם בהערצה אבל בעיקר בחוסר רצינות כי לבן אדם הזה
לא היו חיים.
"הזמן עובר הזמן עבר הזמן נגמר כמעט" רותי נבון תיארה את מה
שקורה יותר טוב ממני. אני חייתי את החיים שלי בלי שום שינוי
ובלי שום דבר מעניין. בן גוריון וכצנלסון באו כל יום, פשוט כל
יום בלי הפסקה, מה ששיגע אותי בגלל שאני משלם להם רק בשביל
יומיים ולא משנה כמה אני אומר להם שהם לא צריכים לבוא הם באים,
חסרי חיים. הם שיגעו אותי עם השיחות המאוד מאוד משעממות שלהם
על מוסיקה ישראלית, ואני מאוד אוהב את השירים האלה אבל השניים
האלה פשוט מוצאים לך את החשק לשמוע. הם מדברים כל הלילה על
דברים כמו אם צביקה פיק הביא לארץ את הפופ או שהוא פשוט נתלה
על הגל ויצא כאומן שהביא את הפופ לארץ. לפעמים הם היו שוכחים
שיש בכלל לקוחות.
בימי שישי בצהריים היו מתכנסים מספר פרלמנטים של אנשים יותר
מבוגרים ששתו בירה ודיברו על פוליטיקה, מה שאותי מאוד שימח כי
זאת הייתה השעה היחידה ששני הטמבלים לא באו, זה היה מוקדם מדי
בשבילם. היה נעים כרגיל וכל שולחן דיבר על הנושאים הרגילים,
שתו ופיצחו גרעינים. אלו האנשים היחידים שבאים לפאב ואני יכול
להגיד עליהם שהם אנשים עם קצת יותר תעסוקה. התקליט של שירי
אלכסנדר פן נגמר, החלפתי לתקליט הראשון של יוסי בנאי. כששמתי
את המחט על התקליט קול נשי ילדותי שאל אותי "איזה תקליט זה?"
הסתובבתי וראיתי בחורה, אם אפשר להגיד שהיא בחורה כי היא יותר
ילדה מבחורה. הילדה הזאת עמדה מאחורי עם חולצה קצרה אדומה של
צ'ה וג'ינס, היה לה תיק צד שנראה די ריק ונעלי אדידס שחורות,
השיער שלה מתולתל קלות וצבעו היה ג'ינג'י.
- אז אתה מוכן להגיד לי איזה תקליט זה?
- מצטער, חייכתי חיוך דבילי, זה יוסי בנאי, את בגיל שלך מכירה
אותו בכלל?
- בטח שאני מכירה אותו, זה נכון שאני לא מתה עליו אבל אני
מכירה אותו.
- בת כמה את בכלל?" שאלתי אותה.
- 16.
- ובגיל 16 איזה זמרים אוהבים? שאלתי אותה בנימה סרקסטית.
היא עשתה פרצוף עצבני ואמרה לי:
- אני בעיקר אוהבת להקות צבאיות וגם את אריק אינשטיין ואפילו
יש לי סימפטיה גדולה לכוורת.
רציתי להזמין אותה לבירה אבל היא רק בת 16. אין ספק שהיא
הצליחה להדהים אותי. אני לא הייתי צריך להזמין אותה לבירה, היא
הזמינה את עצמה.
- אולי תהיה גבר אמיתי ותזמין אותי לבירה?
הזמנתי אותה לבירה, לא יכולתי לסרב. היא שלפה חפיסה של סיגריות
כמעט ריקה והדליקה שתי סיגריות, אחת היא נתנה לי ואת השנייה
היא עישנה. לא היה לי מה להגיד, היא עישנה בתשוקה כאילו היא לא
יודעת שסיגריות יכולות להרוג, היא עישנה בנאיביות, הרגשתי שממש
לא אכפת לה שעכשיו אבא שלה ייכנס.
- מה אתה בלחץ?
- סתם, אני מפחד שאבא שלך יעבור פה בטעות ויתלה אותי כי אני
משקה אותך.
היא צחקה ואמרה שזה לא יקרה כי אבא שלה יודע שהיא מעשנת, אז
השאלה המתבקשת הייתה אז למה לא אכפת לו? היא סיפרה לי שההורים
שלה גרושים ואבא שלה חי לבד והוא מעשן כמו מאפרה, אז הוא יודע
שהוא לא יכול להגיד לבת שלו לא לעשן כשהוא מעשן.
- ומה עם אמא שלך?
- אני גרה איתה, בכלל לא אכפת לה ממני כי יש לה חבר צעיר ממנה
ב-20 שנה והיא כל היום מזדיינת איתו, היא לא מטריחה את עצמה
לשאול לשלומי אפילו.
דיברנו המון, היא בחורה ממש חמודה. בכלל המון זמן לא היה לי
קטע עם מישהי, היו סטוצים חד פעמיים אבל אחרי שטרוצקי עזב לא
הייתי מסוגל להיקשר למישהי. החברה האחרונה שלי עזבה בערך
שבועיים לפני שטרוצקי עזב. היא עזבה בגלל שהיא רצתה שנעבור
לגור ביחד, הבנתי אותה כי זה באמת נראה שטותי שהיא צריכה לבוא
לבית שלי וכל פעם שאנחנו רוצים להזדיין צריך לדאוג שכולם ישנים
ואסור להרעיש יותר מדי. לא הרגשתי שבור מדי אחרי שהיא עזבה כי
מיד גם טרוצקי עזב, אז היה לי דבר אחר להתאבל עליו. דיברתי עם
יעל עד הערב. ממש נהניתי איתה. הייתי צריך לסגור את המקום
לקראת הערב ורק חיכיתי שכצנלסון יבוא לנקות לקראת הלילה.
- אז תבואי היום בערב?
- אני חושבת שכן.
- עזבי, בעצם לא כדאי לך לבוא, לכי להסתובב עם אנשים בגיל
שלך.
- אני אסתובב עם איזה אנשים שאני רוצה ובאיזה גיל שאני רוצה.
במילים הללו היא ענתה, עיצבן אותי שהיא לא יכלה פשוט להגיד כן
או לא. נפרדנו לשלום בנשיקה קלה על הפה ובמורד הרחוב ראיתי את
כצנלסון. הוא אמר לי "בהצלחה." "על מה בהצלחה?!" "בהצלחה עם
הילדה הזאת." כעסתי עליו כי קשה להשלים עם זה שהיום בערב אני
יוצא עם ילדה שקטנה ממני ב-10 שנים, אז עניתי לו "לי יש מספיק
בחורות בגיל שלי ולה יש מספיק בנים בגיל של.ה" נפרדנו בברכת
שבת שלום. כצנלסון הוא אחד האנשים הכי מעצבנים שיש אבל אפשר
לסמוך עליו שהוא יעשה את העבודה, לא כמו בן גוריון שהגיע פעם
אחת בשישי בערב לנקות את הפאב עם חברה שלו והם שכבו על הבאר.
הבחורה הזאת גרמה לי לחיוך, כמו מורה מחליפה ביסודי, בהתחלה זה
כיף מפני שכל היום משחקים כדורגל אבל בשלב כלשהו זה נמאס, ככה
חשבתי שיהיה איתה. זאת הסיבה שהייתי נחמד איתה אבל לא יותר.
הנחמדות הזו היא  לא יותר מציניות מעצבנת, אני מקווה שהיא לא
הבינה את הציניות. הנחמדות או ציניות שהפגנתי כלפיה לא היו
חלילה מתוך רשעות אלא מתוך חמיצות שהרגשתי בתוכי.
באוטו בדרך הביתה שמעתי שירי כניסת שבת ברשת גימל, אלו השירים
שאני הכי אוהב. בדיוק היה יהורם גאון עם "הנני כאן". באוזני
התנגן המשפט החזק ביותר של השיר - "האלוהים גדולים".
הגעתי לפאב בסביבות חצות וחצי והיה די ריק. ריק יחסית כי בכל
זאת לא היה מקום לזוז אבל אני הרגשתי שהיה ריק. שוב פעם בן
גוריון וכצנלסון רבו, על מה אני לא יודע. לא רציתי לשאול מפני
שידעתי שזה יבעיר מחדש את כל הריב המטופש. הם התעלמו לגמרי
מהלקוחות, זה היה כל כך גרוע שהייתי צריך לאיים על כל אחד שאם
הוא לא יקום אני אפטר אותו. הריבים האלה הם לא דבר חדש בשבילי,
הם רבים כמעט כל שני וחמישי ולפעמים גם שישי. למזלי הם לא
הצליחו לערב אותי בויכוח, לפעמים אני רוצה להצטרף, כבדיחה, אבל
בדרך כלל הבדיחה לא מוצלחת ואני נכנס עמוק לויכוח. הריב המטופש
הזה היה חייב להסתיים מתי שהוא, תמיד הויכוחים נגמרים כששניהם
משתכרים לגמרי.
חיכיתי שהזאת תבוא למרות שלא רציתי שהיא תבוא. רציתי לבחון את
האופי שלי, לבדוק אם אני מסוגל להגיד לה ללכת, לא רציתי שילדה
קטנה תסתובב כאן בין אנשים מפוקפקים כמו כצנלסון, בן גוריון
וחבריהם. ביום שישי תמיד החבורה שלהם באה בערך בחצות והם
יושבים עד שאני צריך להוציא אותם. התאכזבתי קצת שיעל לא באה כי
בעצם חיכיתי לה וידעתי שאם היא תבוא אני לא באמת אגיד לה לצאת.
אני מקווה שהיא לא לקחה ברצינות שאני לא רוצה שהיא תבוא.
האשמתי רק את עצמי שהיא לא באה, זה הרגיז אותי שכל הערב הייתי
בדיכאון בגלל רגשי האשמה שלא הייתי צריך להרגיש. כל הערב לא
שתיתי אפילו בירה אחת, פשוט לא היה לי חשק לשתות, מה שעוד יותר
עיצבן אותי כי אפילו לא הייתי עייף לצאת מוקדם.
בשלוש וחצי לפנות בוקר סגרתי את הפאב. אנשים היו מאוכזבים
כשאמרתי להם לצאת, לא הבנתי למה כי היה ערב די מחורבן. כל מרכז
העיר היה מסריח מכל השיכורים, ראו המון סימני דם מקטטות שנערכו
ועדיין נערכות בין פרחחים. קיוויתי שיעל לא בין כל החלאות האלו
שבגללם כל הצעירים הנורמאלים עוברים לתל אביב. כל החברים שלי
כבר לא בעיר. חוץ מטרוצקי שנסע להודו כולם עברו לתל אביב, אבל
אני אוהב את ירושלים ותמיד אמרתי שאם אני עוזב אז אני עוזב רק
לחו"ל. כדי להיכנס למכונית הייתי צריך "לנקות" אנשים שנשענו על
האוטו שלי. ברכב שמעתי רשת ב', התוכנית של דן כנר שודרה. אהבתי
את המוזיקה שהוא שם בלילה, המוזיקה גם התאימה לי לאווירה למרות
שהיא לא הייתה בעברית.
בין כל האנשים המוזרים שהיו בשישי בלילה במרכז העיר איתרתי את
יעל. היו שם כל מיני אנשים עם שיער עומד עד השמיים, משהו שאותי
הפחיד. אני פשוט שונא את אותם סטייליסטים או פריקים, אני לא
יודע איך הילדים קוראים להם היום. היא נראתה רע, יעל נראתה רע.
יצאתי מהאוטו ואספתי אותה, בהתחלה היא התנגדה, אני חושב שהיא
פשוט לא זיהתה אותי אבל לא הרפיתי ולקחתי אותה בכוח, נראיתי
כמו סופרמן לעניים. כל החברים שלה היו בהתחלה אדישים, אבל אחרי
שמשכתי אותה בכוח לאוטו הם קצת איימו עליי ואפילו אחד דחף
אותי. לא הראיתי סימני חולשה והם התחילו קצת לפחד ממני, אז הם
עזבו אותי לנפשי וגם את יעל. התחלתי לנסוע כמה שיותר מהר.
שאלתי אותה למה היא הסתובבה עם כל האנשים האלו והיא ענתה לי
ואני חושב שהיא גם צדקה. "בגלל שאתה לא הרשית לי לבוא לפאב
שלך". היא צודקת במאה אחוז. "מה שתית?" שאלתי אותה. היא לא
ענתה ורק צחקה, היא הסריחה מערק. "אפילו עם הגועל נפש הזה את
שותה משקאות תוצרת הארץ?" שאלתי אותה בצחוק, היא גם צחקה אבל
לא צחוק כזה כמו של שיכורים אלא צחוק מתוק כמו שהיא צחקה היום
בצהרים. רציתי לדעת איפה היא גרה כדי שאני אוכל להקפיץ אותה
הביתה אבל היא לא ענתה לי. היא אמרה לי שהיא לא רוצה לחזור
הביתה. לא רוצה לא צריך, אמרתי לה. ידעתי למה היא מעדיפה לא
לחזור הביתה. "אז לאן את רוצה ללכת?" שאלתי אותה. היא נתנה בי
מבט שממנו הסקתי שהיא רוצה שניסע אליי. אני יודע שזה לא רעיון
מוצלח במיוחד שניסע אליי כי אני ממש "אונס קטינות", סוג של
פדופיל, יש סיכוי לא רע שאני אזיין ילדה בגיל של אחותי הקטנה.
נכנסנו לבית שלי על קצות האצבעות. שלחתי את יעל להתקלח מפני
שהיא ממש הסריחה מאלכוהול וסיגריות. היא אמרה לי שאני יכול
להצטרף אליה אבל סירבתי בנימוס. היא התקלחה 10 דקות ויצאה משם
רק עם מגבת שמכסה את איבריה האינטימיים. היא רצתה את זה אבל
אני לא, זאת אומרת רציתי אבל ידעתי שאסור. "אני צריכה לתת לך
יותר רמזים שאני רוצה לשכב איתך?" היא שאלה אותי. סימנתי לה עם
הידיים לבוא אליי ובמקום לבוא היא קפצה עליי, היא כבר הייתה
עירומה לגמרי והשאלה המתבקשת הייתה אם היא בתולה והאם יש הכבוד
לעשות לה משהו שאף אחד עדיין לא עשה לה, היא אמרה לי שיש לי
הכבוד לעשות את זה. ציפיות לא היו וכמו הציפיות ככה גם הסקס
בינוני קצת אבל מספיק לילדה בגיל של אחותי. על אחד הקירות של
החדר שלי היה מצויר דגל ישראל באדום ופסים שחורים ובאמצע במקום
מגן דוד היה פטיש ומגל, בעיקר על זה בהיתי במהלך הזיון למרות
שליעל היה גוף פשוט מדהים. היה לי קשה להסתכל עליה בגלל הסיבות
של הבדלי הגיל בינינו. אני חושב שהיא נהנתה, לפחות יכולתי
לזהות זאת על פי הנאת העישון של הסיגריה שאחרי. כל השבוע
נפגשתי איתה והספקנו לשכב גם אצלה בבית ועוד פעם אצלי בבית
ומאוד נהניתי, לא רק מהסקס אלא גם מהבחורה עצמה, בעצם שכנעתי
את עצמי שאני לא אוהב סקס עם ילדות אלא שהיא פשוט אוהבת לשכב
עם מבוגרים. יעל מילאה לי את הזמן הכל כך ריק שהיה לי, וזה די
שימח אותי. מאז טרוצקי לא דיברתי כל כך הרבה עם אף אחד ויעל
מילאה את החלל הזה.
היא הצליחה לעשות משהו שאפילו טרוצקי לא הצליח לגרום לי לעשות
- הבנתי שזה הזמן לקום וללכת לעזוב את הפאב ולנסוע רחוק מפה.
רציתי להתחיל לעבוד בחו"ל וחיפשתי כל מיני עבודות קטנות
שיכולות קצת לפרנס. באחד הלילות באמצע השבוע הטלפון בפאב צלצל
ובן גוריון ענה לו. אני שנאתי לדבר בטלפון ובן גוריון היה כמו
המזכירה שלי. הוא נתן לי את הטלפון ואמר לי שזה איזה אחד עם
מבטא רוסי והוא לא מבין מה הוא רוצה. "כן?" שאלתי ובטלפון ענו
לי "שלום אדון לנין, מדבר טרוצקי, אני רוצה לדעת מה עם המהפכה
שלנו, סטאלין כבר השתלט?" זה היה טרוצקי! לא האמנתי למשמע
אוזני לא האמנתי שהוא זוכר משהו עם כל הפטריות שהוא לקח בטח.
- איך אתה עדיין זוכר להתקשר? בטח אתה מעוך לגמרי עם כל
הפטריות, אמרתי לו בהתלהבות.
- איזה פטריות? אני עכשיו באדינבורו.
- איך לעזאזל הגעת לשם? ואז הוא התחיל לספר לי שהוא פגש איזה
סקוטי אחד בבר בגואה ושניהם היו שיכורים אבל הסקוטי שכנע את
טרוצקי לבוא איתו לאדינבורו כדי לעבוד איתו בפאב שלו ועכשיו
הסקוטי התאבד וטרוצקי מנהל את הפאב. בכל מקרה טרוצקי רוצה שאני
אבוא לשם ונחזור להיות בעלי פאב כמו שהיינו פה. הוא אמר לי
שהיום הפאב נראה כמו הפאב שהיה לנו פה ושאין סקוטי שלא יודע מי
זה ברל כצנלסון. פיטר אמר לי להגיע לאדינבורו ביום ראשון ושיש
לו דירה בשבילי. היום היה יום רביעי והבנתי שלא צריך לחכות עד
יום ראשון ואמרתי לו שאני עולה כבר מחר על המטוס הראשון
ללונדון. מיד אחרי הנחת השפורפרת כצנלסון נכנס ורצה להגיד את
הבשורה שלו. "יש לי בשורה", הוא אמר בהתרגשות. קטעתי אותו
וסיפרתי להם על כל הסיפור עם טרוצקי ואמרתי להם שמרגע זה הם
הבעלים של הפאב, הם היו המומים. "ובכל זאת, מה הבשורה שלך,
כצנלסון?" "מה זה משנה עכשיו?" הוא אמר.  אני ובן גוריון ידענו
שאין שום בשורה. שני הטמבלים פשוט אמרו לי תודה ואני יצאתי.
יצאתי בתחושת גאווה כשהתנגן ברקע השיר של הגבעטרון "אל הדרך",
אין לי מושג איך תמיד בכל המעמדים האלו יש כאלה שירים סמליים.
מזמן לא חשתי כזו תחושת גאווה כמו שחשתי באותו רגע, אין לי ספק
שזו הייתה התרוממות רוח אדירה, הקו הישר עלה פלאים עם פזמון
השיר "אל הדרך", הרגשתי את הסיפוק הגדול ביותר שהרגשתי בזמן
האחרון, אפילו יותר טוב מהבהייה בדגל בזמן הזיון עם יעל. כמו
שטרוצקי הכניס אותי למרירות ששהיתי בה כבר הרבה זמן הוא הצליח
להוציא אותי ממנה. אבל אני בכל דבר טוב מוצא את הדבר הרע,
עיצבן אותי שאני כל כך תלוי בבן אדם אחד שברגע אחד מוריד לי את
מצב הרוח ובשנייה מעלה אותו חזרה. שוב פעם זה דיכא אותי והכניס
אותי למרירות. עבר לי מהקטע המעצבן כי הצלחתי להשלים עם זה
שאני די תלוי בבן אדם אחד על הגלובוס.
היה עוד מוקדם, אז קפצתי ליעל להגיד להתראות. היא קצת בכתה כמו
שכל ילדה בוכה כשחבר שלה עוזב אותה. היא אמרה שהיא שמחה שטוב
לי ואני אמרתי שהיא עזרה לי מאוד להגיע לבגרות הזו שאני יכול
פשוט לזרוק הכל וללכת. נשקתי לה והלכתי בלי סקס ובלי כלום, לא
רציתי שהערב האחרון שלי ייזכר רק בגלל זיון. היא רצתה שאני
אשיר לה את השיר "כלניות" של תיסלם, השורה החשובה ביותר בשיר
היא "לא זה לא משנה אני לא משתנה".
היה כבר בוקר והגעתי הביתה. ארזתי ואמרתי יפה שלום למשפחה, הם
שמחו שאני סוף סוף עוזב. למרות זאת הם לקחו אותי לשדה, מה
שמאוד הרגיז אותי כי לא יכולתי לעשן למרות שזה היה חיוני למתח
שהרגשתי. נפרדתי מכולם יפה ועליתי במדרגות הנעות לעבר הדיוטי
פרי. רק ישבתי והסתכלתי על המטוסים ממריאים, הבהייה במטוסים
הרגיעה אותי יותר מ-20 סיגריות, אני חושב שבאמת עושה לי טוב
לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה. ובינתיים ברקע "טיסה מספר
1917 ללונדון יוצאת בעוד 30 דקות".