הוא יושב ללא חולצה, מרפקיו על ברכיו, במכנסיי ספורט קצרות על
הכורסא הפרחונית, פניו הבוערות שמחות מידיי, עיניו בוהות
ב"מלחמת העולם השניה" כלשהו, באדיבות הערוץ הרוסי. על המסך
חיילי הצבא האדום, סיכות כוכבים אדומות מנצנצות על הכובעים
המשולשים שלהם ורובי סער מצחיקים עם מחסניות עגולות מתוחים
באלכסון על גבם, קושרים חגורות נפץ על חזירי קרב מאולפים
ושולחים אותם בפקודות שקטות וברגשות מעורבים, להתפוצץ על עמדות
מחופרות היטב של הגרמנים. זהו סרט סטנדרטי בשעת שישי זו ואנחנו
מכירים את העלילה היטב.
היא אוספת את שערה בגומיה ומציינת שרזיתי נורא. להפתעתי אני לא
מתפרץ כרגיל לשמע ההתערבות במראה החיצוני שלי, מתעלם, ומחבק
אותה בחום כנה, מוגזם כמעט. ממש ברגע המרגש, כשידיי מנגבות
בזריזות את עיני ובשיאה המדמם של מערכת יחסיים יוצאת הדופן
המתפתחת בין אחד החיילים לבין חזיר נחמד, הוא מכבה את
הטלוויזיה, מתרומם מהכורסא ומודיע לתמונת הגובלן של הכלב העצוב
שתלויה על הקיר מאחורי, ש"חזירים הרבה יותר נאמנים מכלבים!",
לפני שמסובב אלינו גב עטור קעקוע טירה נתמכת מלאכיות, ניגש
למטבח הקטן ותופס את מקומו בראש השולחן, זקוף כמו חייל. אנחנו
גוררים את עצמנו אחריו, מתישבים במקומות הקבועים ומיד אוחזים
בכפות הכסף הגדולות, בשקט, מעמיסים כל טוב לצלחות המצועצעות
שלנו.
בעיצומה של מלאכת העמסת סלט הביצים אותו היא הכינה במיוחד
עבורי, נתקף לפתע צורך עז לגרד תזכורת ישנה מימים עברו בדמות
נחש מכונף מתפתל על חרב, הממוקמת על רגליו השמאלית. נקרע בין
שתי המשימות, הוא שם לב אלי ונועץ בי את מבטו, נזכר איך אז לא
העז לחלום אפילו על צלעות חזיר עם תפוחי אדמה אפויים וכרוב
חמוץ, סלט ביצים ווודקה, בעיקר וודקה, מסביר, שבשעה שבכול
העולם נהוג לתלות תמונות של בחורות בתאים, אצלם הקירות צופו
פוסטרים מצוירים המפצירים בנוער הסורר להמעיט בשתייה ההרסנית.
בינתיים הכל מתנהל כמצופה ואני מחייך חיוך מאולץ וצולל לאדישות
רעבה, לוקח לעצמי עוד צלע חזיר ומוסיף קצת סלט ביצים מעולה.
"אבסולוט הכי טוב! לא כמו החרא הישראלי שעשוי מנפט של תנורים!"
הוא מציין בהבעה מלומדת, מלווה בהרמה דרמטית של שפתו העליונה
החושפת שן מזהב אדום של פעם ופורעת מהומה קלה בשפמו, העשוי
היטב בדרך כלל. אגודל נחוש מורם באוויר, מה שמזכיר לי טייס
"יאק" שבע עשרה רוסי הממריא אל קרב אבוד מראש מול מסרשמיטים
עדיפים של הגרמנים ואנחנו מוכנים להמריא לארוחת השישי המשפחתית
שלנו. כמעט, היא יודעת שבעקבות אזכור נושא השתייה תימזג כוסית
רעננה להדגשת הדברים, מחשבה שכמובן מגשימה את עצמה ומעלה על
פניה המיוסרות הבעת חמיצות מסוימת, צפויה.
שקט דחוס יורד על השולחן העמוס ואפילו הצלעות מצננות חיוך נוצץ
ומצטנפות להם אחת על השניה על צלחת האם האליפטית שלהן. אף אחד
לא מחייך יותר חוץ ממנו, "לחיים!".
המשקה מפשיר קרחוני אוירה רעה טוב מאין כמוהו, מזכיר לו שאחרי
המלחמה כשהיה ילד רעב והתגורר בתעלות התת-קרקעיות של אודסה,
הקטקומבות, הוא ואלושה הפוזל חברו היחד אז, מצאו ביום חורף קר
וסטנדרטי ארגז עץ גדול באחת מהמחילות הרבות, שסמל נשר כועס בעל
זוג כנפיים מתוחות מוטבע באדום על דפנותיו. לאחר שנפרץ על-ידם
בעמל לא מבוטל, חשף לעיניהם הרעבות המשתאות, שורות שורות של
תתי-מקלע "שמייסר", שאז נחשבו להכי טובים בשוק. לאחר שנרגעו
מהמציאה המפתיעה והבינו שבתחתית הארגז לא מסתתרת שום קופסת
שימורים משביעה, התלהבותם הראשונית הצטננה ואווירת נכאים רגילה
תפסה את מקומה, אך אלושה שהיה המבוגר והחכם שביניהם התעשת
ראשון והעלה רעיון מבריק ולאחר שהצטיידו כל אחד בתת מקלע מבהיק
ובתחמושת שהיתה פזורה בכל מקום, יצאו לארוב לחתולים הרזים,
שממש כמותם, נמלטו לתעלות מהקור והעצבות של העיר המרוסקת
שמעליהם. אני מהנהן בראשי אליו ומפליג בהרהורי אליה, חושב שהיא
בטח מייסרת את עצמה במחשבות נוגות עלי, וכמה חבל שרוניתושקה
החמודה לא בא יותר לארוחות השישי שלנו. כל זה ואנחה פנימית
עמוקה על מר גורלה במחיצתו, משווים לה הבעה אומללה וגורמים לה
לשחק, במין פיזור דעת אדיש, עם מזלגה באוכל המתקרר.
שנינו נעורים מהרהורינו כשאביזרי השולחן למיניהם נאלצים לעזוב
את עמדותיהן הניטרליות, להתרומם באוויר ולנחות בקול נפץ מצטלצל
חזרה על השולחן. עיניו רושפות אש קטלנית, וקצוות אצבעותיו
מאימות לחדור את מעטה העור המתוח של אגרופיו שמאימים להתפוצץ
כל רגע כמו שני רימוני רסס. "בגילך אכלתי קליפות של תפוחי
אדמה, פרזיט" הוא צועק ומקנח בקללה עסיסית ברוסית, מדמה אותי
לרב סמל קשוח ושנוא ממשטרת אודסה. אך זעמו הפתאומי מצטנן
במהירות כשמבטו פוגש את הבקבוק, ומלאכת המזיגה הדורשת את כל
כוח הריכוז משכחת את התפרצותו. היא משלבת אצבעות, חשה את שארית
מצב רוחה נשטף עם המשקה שבגרונו ואני ממהר להרגיע את האווירה
ומציין בסיפוק מעושה שהצלעות פשוט פיצוץ והכרוב החמוץ אגדה.
"לחיים!" הוא שואג, היא בוכה, ודמעותיה השקטות מזכירות לו
שחזירים הרבה יותר נאמנים מכלבים ואפשר, עם סבלנות כמובן, לאלף
אותם לתפקידי שמירה רעיית צאן ואיתור נעדרים ותוך כדי התרוממות
מתנדנדת מהשולחן ומהצלעות המבועתות, הוא מבקש ממני לעזור לו
ללכת להשתין. בדרך, בעודי מנסה לייצב את האסיר המרחף שלי
בנתיבו המוכר אל תאו הקטן, אני חושב שעל קעקוע בגודל הזה
לוקחים חצי משכורת בתל אביב ובכל כוח הזיכרון הדפוק שלי מנסה
להיזכר אם השמונה מאות שישים יוצא עם צאת השבת או קצת לפני
ואולי, יש מונית שירות כבר בשלוש. ברקע, אני שומע אותה מרוקנת
את רשתית המתכת הקטנה ששומרת על פתח הכיור מלכלוך גדול מדי
ומנגבת את השולחן משאריות סלט ביצים מעולה ודמעות ישנות
ומוכרות.