התעוררתי קצת לפני הזריחה. השמיים כבר היו כחולים-כהים, והכנרת
(מה שנשאר ממנה) שקטה ורגועה. "אורי, קום". "לא רוצה, תני
לישון", מלמל. "השמש תיכף תעלה". "היא עולה כל יום. אשמתי שאת
רוצה להשאר ערים כל הלילה?" יש לי חבר בכיין. הוא בוכה כשכואב
לו, כשקר לו, כשחם לו. הוא בוכה שהעולם מחורבן, אבל אין לו כוח
לעשות משהו בנדון. בכיין. בטח זייף פציעות בשיעורי ספורט,
כשעוד היה בבי"ס. קו אדום נשלח מהרקיע, מתפזר באופן שווה מעל
הרי הגולן. "נו אורי, אתה מפסיד את הזריחה. בשביל מה באנו אם
לא בשבילה?" הוא הוציא את הראש שלו משק השינה. "אפרת, אני נשבע
באלוהים, אם לא תתני לי לישון, אז... אז... אין סקס שבועיים!"
הוא חמוד כשהוא משתדל. "אורי יקירי, האיום הזה פועל רק לכיוון
אחד. הכיוון שלך. אז או שאתה בא לראות את הזריחה, או שאין סקס
חודש". הוא הטיס את עצמו משק השינה ישר לזרועותיי. "תגידי, לא
דיברת ברצינות, נכון?" "לא יודעת". אני חושבת שפעם אממש את
האיום שלי. נמאס לי מהבכיינות שלו. חצי עיגול החל לעלות
במהירות ממזרח. שכחתי מהכל. גם הוא נראה מתלהב. "תראי! זה
מדהים! איך השמש משתקפת בכנרת. שתי שמשות. על זה מדובר בתנ"ך!
אלוהים, אלוהים מתגלה לעינינו". יש לי חבר דרמטי. הוא בטח היה
ממש משכנע כשזייף פציעות בשיעורי ספורט. "ששש... חמוד, אני
רוצה קצת שקט ממך. תן ליהנות מזה באופן מושלם". להקת דרורים
נחתה סמוך למים. רוחצת, אולי שותה. שפת הכנרת, קרובה מתמיד,
נשטפה לפתע בבוהק צהבהב. השמש כבר עומדת לה מעל הרי הגולן,
נושקת לא-נושקת בקצותיהם. "נו, רואה למה הבאתי אותך לכאן?"
שאלתי. הוא נשק לי על הלחי. "סליחה שהייתי כזה מניאק. אני לא
שולט בזה כשאני עייף". הוצאתי את התיק מהאוהל ופרקתי את האוכל.
פרסתי לנו לחם. אורי סידר את המצרכים. הנקניק שקניתי בשבילו
(אני הרי צמחונית). הגבינות. החמאה. מלפפונים ועגבניות.
שימורים של תירס ושעועית. הוא שם קומקום על הגחלים הלוחשות
שנשארו ממדורת הלילה שעשינו. "אתה בא למים?" "השתגעת?! אני לא
רוצה לגמור כמו די-קאפריו בטיטאניק!" יש לי חבר בכיין. בכיין,
אבל צודק. נגעתי במים ברגל יחפה, והבנתי שלהיכנס לכנרת בשעה
5:20 בבוקר זה לא הדבר הכי שפוי בעולם. ישבנו לאכול. שתינו תה
צמחים שרק אורי יודע להכין. הוא רצה לנשק אותי. "לך מפה, יא
רוצח! אתה לא מכניס את החיה המתה הזאת לפה שלי. ולא יעזור
כלום!" "אז מה, שעתיים עכשיו לא תנשקי אותי?" "אתה בחרת לאכול
את הנקניק הזה..." "אבל את קנית לי אותו". הוא כל כך חמוד
כשהוא מתווכח. "נשיקה אחת", פתחתי, "ושתהיה טובה!" הוא נשקן
מעולה. משקיע את כל הלב והנשמה. כיף שיש חבר כזה. פעם, כששאלתי
אותו איך זה שהוא מנשק כל כך טוב, הוא אמר לי שהוא פשוט מדמיין
שהשפתיים שלי הם מנת בשר עסיסית - הוא פשוט רואה בעיניו איך
הוא "טורף" אותי. קשה להתווכח עם בנאדם כזה על צמחונות. מה גם
שאם ימשיך ככה, ממש לא אכפת לי אם יאכל אפילו בני אדם. רוצח
רוצח, אבל הטירוף בעיניים שלו מכוון ישר ללב שלי. "אני חושב
שעכשיו כבר אפשר לרחוץ בכנרת". הוא הצביע על זוג זקנים ששחו
במים לאיטם. הוא הוריד את החולצה וקפץ למים. מייד התחיל לבכות:
"המים כל כך קררררים! למה לא הזהרת אותי! אהה! איך הם
יכולים?!" הוא יצא המום מהכנרת, וזרקתי לו מגבת מהתיק.
"תו..תודה". "חמור קופץ בראש". "אבל חמור גדול מכיר בטעויות
שלו". שנינו צחקנו. השמש כבר עמדה גבוה, מאירה על ירוק העצים,
חום האדמה, כחול המים ותכלת השמיים. "מוכן לזוז?" "מאתמול".
נתתי לו מבט אכזרי. "לא נהנית?" "איפה שתזרקי אותי אני נהנה.
העיקר שזה איתך..." איך אפשר לא לאהוב בנאדם כזה? "חמוד, שמור
את ההתחנפות שלך לאיפה שהיא תעזור לך..." "כן, המפקדת!" הוא
התחיל לצחוק. לא ידעתי למה ועל מה, אז הצטרפתי אליו. בסוף,
כשנרגענו קצת, שאלתי אותו: "תגיד, למה צחקת ככה עכשיו?"
"ציפור... ציפור... חה חה חה... ציפור חירבנה לך על הראש".