עיניים מושכות כלפי מטה להיעצם.
מלטפות שוב ושוב עיניים צרובי שמש מעוטרות באישוני סיכה.
אולי כמו מנסות ליישר את הקמטים שהשאירו אחריהן הגבות.
יד מזוהמת מעבירה סימני אבק על מכנסיים דהויים שכל רצונם -
לחזור להיות חוט.
כל מה שצהוב יהיה בסופו של דבר חול.
נשאר רק להסתכל על האופק כדי להימלט ממחלת ים.

אולי בעצם הבחילה היא משהו שלמדת להסתדר איתו. כל בוקר ובין
הארוחות.
אולי עכשיו היא כמו אותו "פה" צורם אחרי לילה ארוך של שתייה.

אופטימיות, אתה אומר, היא מחלתם של ילדים של טיפשים ושל מוכי
ירח - מה הטעם בלספור ציפורים נודדות? סוג של טפיחה עצמית על
השכם.
ברור שהם יחזרו לפה בקיץ בגללך... או אולי כי פה חם יותר?
אבל זה לא החום שרצית בכלל, תמהיל של אבק וזיעה.
איזה חום מושך ציפורים נודדות כל הדרך מאירופה? ציפורים
נודדות, ילדים, טיפשים ומוכי ירח...

תשכב, תשכב על הרצפה. אולי יהיה לך מזל ולא תהיה סיבה לקום.
לעולם.
נראה מתי תצליח לקלף את עצמך.