היא כל כך שמחה לראות אותי. היא מחייכת את החיוך הזה שכל גבר
יודע שמאחוריו עומדת איזה מחשבה מלוכלכת כזאת. אני שואל אותה,
בטון אפל המזכיר קצת את בארי וויט, "איך את מרגישה?" והיא רק
מחייכת.

אני מותח את ידי הימנית לגבה התחתון ומתחיל ללכת, והיא משום מה
לצידי. אנחנו מתקרבים לאיזה בית קפה באמצע עיר שוממת, אני פותח
את הדלת ושולח לעברה מעין חצי חיוך, שפירושו אולי אני שמח,
אולי אני מזמין אותה לעלות למושב האחורי של המכונית ולבצע בי
מעשים אסורים במדינות מפותחות. היא מתחילה להתקדם, וברגע שהיא
עוברת לידי אני מבחין בחיוך שטני על שפתיה. לא ראיתי אותו שוב
כשסוף סוף התישבנו. המלצרית מגיעה, ומניחה מולי ומול השטן
התורן, מטפחת אשר לי לפחות נראתה יותר גדולה מהמטפחת שאותה
מלצרית לבשה. בכל ערב אחר הייתי פותח בשיחה חסרת משמעות עם
איתה מלצרית רק כדי לשמור עליה קרובה אלי לזמן ארוך ככל שניתן,
אך אותו ערב היה לי דייט, אז החלטתי להשאיר את האפשרות הזאת
לביקורי הבא.

במהלך שלושים השניות הללו בהן המלצרית שאלה " איך אפשר לעזור
לכם? " במוחי כבר עברו יותר משלושים תשובות שהיו גורמות לה
לשלוח סטירה לכיווני או לרשום את מספר הטלפון שלה ואז לדאוג
שהבוס יעיף אותי החוצה. אך באותו הערב, כל מה שיצא מפי היה
שתיתן לנו כמה דקות להחליט על ההזמנה.

לבסוף הזמנו עוגת גבינה לשתינו ואני הזמנתי לעצמי משקה
אלכוהולי עם שם יפה, שעכשיו אני לא מצליח לזכור, והיא הזמינה
לעצמה סמירנוף קטן.

החלפנו כמה מבטים וכמה מילים על נושאים מהשבוע האחרון, על
התאומים, על בין לאדן, על הגיוס המתקרב שלה והנעלם שלי, על
קרבות עם הגורל, ועל אחרית הימים, סתם שיחה חסרת משמעות
לחלוטין. ואז הגיעה המלצרית עם ההזמנה...

נאבקתי בחשאי כדי לא לקחת את הביס הראשון כי ידעתי שהיא תשלח
את ידה ויהיה לנו רגע רומנטי מהסרטים, שבו ידינו יפגשו מעל
הכפות, ודבר כזה יגרר לכל פגישותינו בעתיד, אם הערב יגמר טוב.
לכן תפסתי את המשקה שלי, ולקחתי לגימה ארוכה, פעולה שהתבררה
כטעות, כי כמו שבטוח נאמר באחד ממשפטי מרפי: "זה שיש לו שם
יפה, אומר שכל ההשקעה נגמרה שם". כרגיל, דבר יפה מכיל רק רעל,
כמו מי שישבה מולי וחייכה כשלקחה את הביס הראשון מהעוגה.

העברנו חיוכים, חיכוכים קלים ברגליים, ואולי אפילו נגיעות קלות
בידיים במהלך הארוחה. ברגע שסיימנו את העוגה, הגיחה המלצרית
מאחורי הקיר והגישה לנו את החשבון למרות שלא ביקשנו. לאחר
שראיתי איך אחוריה מתנדנדים הבנתי שאם אשאר במקום עוד דקה
אשתגע, השארתי טיפ של עשרים וחמש אחוז ויכולתי לראות בברור כי
הדייט שלי לא הייתה שמחה עם העניין. יצאנו והלכנו לכיוון
מכוניתי...

במהלך הנסיעה, עברה במוחי הסצינה הידועה הזאת שבאה לפני כל קרב
אקדחים במערבונים ישנים. רואים עיירה נידחת, אימהות אוספות את
ילדיהן בריצה לכיוון מחסה, רואים רוח נושבת ברחבי הרחוב הראשי,
ואז המצלמה עולה בהדרגה ומצלמת את מיכל, "הדייט", מעבר לכתפי,
אז מתמקדים בחגורות האקדחים שלמותנינו, עושים תקריב מבחיל
לעיניים שלנו, שומעים ברקע את צרחות הילדים, ואז רואים תנועות
יד מהירות, שומעים רצועת עור קטנה נפתחת רואים את שני האקדחים
עולים לעמדת ירי מכוונים ללב המטרה ממול, אני בשלי והיא בשלה,
ואז שתיקה רועמת שנמשכת בדיוק חצי שנייה.

חריקת בלמים, הגענו, אני יוצא מהמכונית, וטורק את הדלת. כבר
בתחילת הערב הבנתי ממעשיה שהיא מצפה שאהיה ג'נטלמן מושלם, אז
הלכתי ופתחתי לה את הדלת והגשתי לה יד שתקל על היציאה
מהמכונית, היא חייכה חיוך שהזכיר לי את החיוך בתחילת הערב, אך
היה בו גם משהו מרושע. התחלנו לעלות לכיוון הקולנוע.

היא כבר התיישבה בכיסא המתאים ושלחה אותי להביא פופקורן,
כשחזרתי גיליתי שהיא עברה לכסא שלי, כיוון שלידו ישבה קבוצה של
בנות מבוגרות ממנה, והיא כנראה פחדה שהן יעניינו אותי יותר,
אפילו לא הפריעה לה שמולה ישב איזה יצור עם כובע שהזכיר לי את
אינדיאנה ג'ונס, שהסתיר לה חצי מהמסך. היא הסתכלה עלי בקור,
ונשארה כך עד שנתתי לה את הפופקורן ונגמרו הפרסומות.

במהלך הסרט, רגלינו התחככו ב"מקרה", ולאחר מכן החזקנו ידיים עד
שהיא ברוגע העבירה את ידי לכיוון רגלה השמאלית. התחלתי להעביר
את ידי על רגלה והפנתי את ראשי לכיוונה כי ציפיתי שנתנשק, אך
ראשה נשאר דבוק למסך, אז התחלתי לקחת את ידי חזרה, אך מיכל מיד
חיזקה את אחיזתה בידי והעלתה את ידי לכיוון הכפתור של מכנסיה,
וכמעט שמשכה את כל ידי לתוכה.

עברנו לשורה ריקה באחורי האולם, היא הורידה את הרוכסן של
מכנסיי והורידה את ראשה לכיוון מכנסיי...

הסרט נגמר, יצאנו מהאולם, הלכנו לחניון, ונכנסנו למכונית,
פתחתי את הרדיו ולהפתעתי התנגן שיר ישן ואהוב בשם "בסמה מוצ'ו"
של דין מרטין, שהעלה חיוך על פניי. נסענו לחוף, התיישבנו מול
הים הרועש, פתחתי בקבוק יין אדום, ושכבנו עד אור הבוקר.

כאשר התעוררנו, לא יכולנו להסתכל אחד על השני, שאלתי אותה למה
היא הזמינה אותי לצאת באותו יום למרות שהיה ברור לי כי היו
אחרים שהעדיפה יותר. להפתעתי היא ענתה לי במהירות וישירות. "
הייתי צריכה מישהו שיאהב אותי לערב אחד, משהו שיעזור לי לצאת
מהדיכאון שלי, מישהו עם לב שבור כמו שלי" .

כבר הבאתי אותה לביתה, ועמדנו מחוץ למכונית, ברגע של פרידה,
העיניים שלנו נפגשו שוב, והייתי בטוח שראיתי דמעה נוזלת על
לחייה, אך היא מיד הפנתה את מבטה לרצפה, והחלה ללכת לכיוון
הדלת. נכנסתי חזרה למכוניתי, וישבתי בה עד שנכנסה לבניין.
הייתי בטוח ששמעתי "אני מצטערת" כשהדלת נסגרה מאחוריה, אך אני
מניח שלעולם לא אדע.

רק אז נזכרתי שהיא בכלל לא ענתה לי על השאלה, "איך את מרגישה?"
ששאלתי בתחילת הערב.