אמצע היום, במעבורת השטה לה מאי אחד למשנהו.

עשרות ואולי אף מאות אנשים יושבים להם באולם הנוסעים הקדמי.
מאות שיחות שונות, רובן שיחות חרשים, מתקיימות בו זמנית בין
אנשים שונים במקומות שונים. ברקע מערכת הכריזה עובדת, והודעות
שונות על זמני ארוחות, סרטים, פתיחת חנויות... זורמות להן לחלל
האוויר. ילדים רודפים זה אחרי זה ברעש האופייני להם, איש משמר
החופים מצרף גם הוא את קולו להמולה הכללית בהסבריו המלומדים על
הנוף הנשקף מסביב.

ויש שיחות שמנוהלות בין מספר רב של אנשים ויש אנשים שמנהלים
מספר שיחות רב בו זמנית, אך בגלל הרעש מסביב הם מדברים בעיקר
עם עצמם.

קשר עין נוצר בין גבר לאישה המרוחקים זה ומזה, והם מתחילים
לשוחח. כאילו כל ההמולה והרעש מסביב לא נוגעים להם ובהם. כאילו
כל מה שהם צריכים זה פשוט לשמור על אותו קשר עין והם כבר
נמצאים בעולם שלהם, עולם שקט, המנותק מהעולם הרועש מסביב.

לאחר מספר דקות מפנה האישה את תשומת ליבו של הגבר לפינה שלישית
של האולם, שם התיישב לו ילד בסמוך לשולחן בו שתי נערות משחקות
להן משחק קלפים מעביר זמן. כשהנערות שמות לב לנוכחותו של הילד,
הצעיר מהן במעט, הן מתחילות לתקשר עמו.

מבט של גאווה, מלווה בלא מעט שמחה, ניסך על מבטם של הגבר
והאישה, וכשהילד מפנה את מבטו אל כיוונם, הם מתחילים לשוחח
עמו.

גבר, אישה וילד הנמצאים בשלוש פינות שונות של אולם נוסעים
מרובה אנשים, אשר רעש והמולה רק הולכים ומתעצמים בו, משוחחים
ביניהם ללא כל הפרעה, ושום רעש או אדם מסביב לא ימנע מהם
להקשיב איש לרעהו, כל מה שהם צריכים הוא בסך הכל קשר עין. איש
גם לא יוכל להקשיב להם בשיחתם.

אז מי כאן באמת החרש?