תמה תקופת התמימות, לא עוד חלומות,
מעכשיו רק המציאות, הסוף לחזיונות
העבר הוא עבר וההווה הוא עתיד
ומה שלא היה אז, לא בטוח  שיהיה תמיד.
אין סוף למעגלים, אבל, בעצם, סביב מי מסתובבים?
למעלה למטה כמו נדנדה שממשיכה לא גומרת ואין מנוחה.
החומרניות פה חוגגת אלו הם חייך,
אבל אין מה לעשות, זה רודף אחריך.

האהבה מנצחת אפילו את ההורים,
הילדה חוזרת עם שני ילדים,
הדת מעל הכל, לוקחת ונותנת
הילד בוכה אז המנגינה מנגנת.
הם מאמינים בעצמם,
אבל בעצם הם אפילו לא מקשיבים לעם,
פוליטיקה הפכה לבידור, ולהפך -
עכשיו אתה שחקן, מחר אתה ברשת.
מגדלים מוטציות מרובעות, ממושקפות,
שלא מבינים ממה הן חיות, ניזונות,
אך הן על זמניות של מנות חמות.

אין  סוף לכאב והיגון, כל אחד חושב עצמו גאון.
וככה אנחנו נראים, ממש מול הפנים.
מורידים את המסכות עכשיו הכל רואים
צריך לרוץ לחול בשביל למצוא את עצמך
תדפוק קצת את הראש ותגיע לשלווה.
זה מסלול ארוך ומיגע, ובסופו, מי יודע.
ממציאים דברים ועוד מקבלים בתשלומים -
דיבוק נשמות וגלגל המתים.
הרעיון שמאחורה לא ברור ישנם כרובים
והסלט לא קשור.
כל אחד יודע מה שרוצה אבל בתכל'ס לא קורה.

משתעבדים לעצמנו ולחברה,
מה כולם יחשבו, תהיה לי חברה?
אנחנו שקועים בטינופת של עצמנו,
יודעים לא רוצים וזה נגמר עלינו.
מגדלים את המוות בגינה מאחור
ממתי אנחנו אדם שמגדל את חווה בשחור?
לוקחים את השאלות בפשטות יתרה,
היום זה ההוא מחר זה אתה,
שואפים לריאות, ותכף בדם,
המוח מסתובב וזה כבר מוגזם.
אבל הכתובת כר ממזמן היתה שם,
מסתכלים מלמעלה, אבל לא עוברים מכאן.
הילד הרס לעצמו את החיים, הוצאנו אותו בכוח,
ועכשיו הוא בין הסורגים.

אתה רק נופל ותשאר שם,
יש כמה צבעוניים אבל הכל חרטה
אין סיכוי לשרוד פה, צריך לברוח לירח,
נשלח פרה או כלב, כדי שלא יפגע לנו המוח.
הילדה המסכנה, מה היא מבינה,
היא תשאר דפוקה לנצח, וזה לא מאהבה,
נותרה בודדה במערכה,
כל מה שבו האמינה - נפל והיה.
 עכשיו היא בחדרה, לבד בפינה,
מסוגרת בעצמה, מכונסת פנימה,
משחקת בברבי ובבובה ימימה.

משלמים כסף כדי שהוא ישחק לי את עצמי,
העולם הוא במה גדולה ואיפה אני?

שוקעים בתרדמת, וכולם מרחמים,
פתאום נהיה שחור, ואז - הגעת לחיים.