לא, זה לא היה בשחור לבן כי אם בצבעים חיים ונושמים. מדיו היו
חומים ורכים למראה, ברק נצנץ בעיניו שהביטו אל האופק בידיעה
ובנחרצות.
מולו עמדו כאלף עכברושים מטונפים, מכונסים אחד בתוך השני,
צועקים בבליל שפות לא מובנות. הוא הורה להם בעזרת כת הרובה
להיכנס לבור שבמקרה הזה הוכן מבעוד מועד. בהינף יד הוא סימן
לארבעת פקודיו שעמדו מסביב לבור להתכונן לטבח.
צפיפות נוראה, הוא לא הצליח להבין איך הגיע למצב הזה. מוקף
בעשרות שלדים עירומים מהלכים, שווה בין שווים, נחות בין
נחותים.
ממקומו לא יכול היה להביט אף לא לשבריר שניה באנשי הס"ס שבגללם
הוא נשאר במקומו ולא מנסה להימלט.
יריה הדהדה באוויר ומיד לאחריה ברד של צעקות וצרחות יחד עם
קולות נפץ ויריות בקצב אוטומטי ניתך על ראשו.
הוא נקבר תחת ערימת גופות וקיווה שאף הוא הפך גופה. אך הוא
נוכח שלרוע מזלו דווקא הוא, הרמן שומכר, נידון למוות הנורא
מכל.
כעבור רגעים ספורים ניתכו רגבי העפר הראשונים על פניו. הוא רצה
להסיתם לצדדים, אך הגופות, שכמו כיתרו אותו, מנעו ממנו להזיז
את ידיו. לאט אך מהר הוא הבין שנותרו לו מספר שניות עד שלא
יוכל לנשום כלל. הוא חשב, בעצם יותר מדויק לומר שהמחשבות חשבו,
רצו להן בתוך מוחו. הוא היה פסיבי, צופה בסרט בשפה זרה
ומבולבלת. הוא חשב על הבן שלו שאותו הצליח להבריח לבוליביה
בעזרת אחי אמו. הוא נחנק עם המחשבה שלבנו יהיו חיים מאושרים
ובמקום אחר בעולם זרעו ימשיך ואולי ימשיך באושר ולא בכאב.

הם עמדו במעגל, הפעם הבור היה מכוסה ומיותר להגיד שמסביב הכל
היה צבעוני ומלא חיים או אולי ירקרק ומלא חיים.

כל אחד אחז בנר בידו וכיוון את מחשבותיו לאיזה קרוב שנרצח
במקום עומדם ממש או על המשפחה שלו או על חברה שלו או על
הפולניה מערוץ הפלייבוי המקומי של קרקוב. העיקר שהם עמדו
בשקט.
אחד הנערים הניח את הנר על הרצפה וניגש הצידה לרגע. הוא בטח
הלך להשתין, חשב המורה. אבל לא ממש, יוני שומכר הלך לקטוף לו
פרח. בצד של בור ההריגה צמח לו צמח מריחואנה גדול להפליא שממש
צעק ליוני תעשן אותי. יוני לא עמד בפיתוי. הוא קטף, או יותר
נכון לומר, כרת את הצמח-עץ הזה ודחפו במהירות לתיקו.

היום בלילה אני אהיה מאושר הוא מלמל לעצמו בחיוך שבע רצון.