מנגבת ידיים במגבת מטבח לחה, הלילה כבר כאן.
כביסה אחרונה ומבט עייף לספה.
נשימותיו קצובות, חלק מרעשי הבית הקבועים, מחכה לנשימה הקצרה
הנחנקת שבה הוא יתעורר קלות, יסתדר וירדם מיד שוב.
גופו הגדול הארוך מתפרש מעבר לגבולות הספה,
רגליו המותשות מוטלות חסרות תזוזה, שלובות זו בזו.
פניו טרודות, גם בשנתו הוא עסוק.
מחשב, מחסיר, מוסיף, פגישה אחת ועוד פגישה.
במשרד יש את ההיא, בלונדינית צרה, קלישאה בדמות אדם.
מכרכרת סביבו, בשבילה הוא חדש. טרי.
היא מזכירה לי כמה החיוך שלו כובש, כמה כתפיו הרחבות מרשימות,
כמה הג'ינס החדש מחמיא. אני צריכה לדעת. אני קניתי אותו.
פתאום הוא לובש חולצות בהירות, כאלה שנצמדות על הזרוע כשהוא
מושיט את ידו לכוס הקפה שהיא מכינה עבורו.
ריחו הנקי שהוא סוחב אחריו למיטה שלנו מתמוסס תחת כהל מזוייף,
שמזכיר לי לילות נשכחים כשהיינו ילדים.
פתאום השיער הנסוג מטריד אותו, מתי הקרחת תבצבץ ואם כבר עדיף
להוריד.
הוא מציץ במראה כשאני לא רואה, או כך הוא חושב. מעביר מבט,
זורק את חיוכו, חושף את שיניו המבריקות (הוא כל הזמן טען שאם
הייתי מפסיקה לעשן גם לי היו כאלה ואז לא הייתי צריכה לקנא
בו).
הוא חוזר הביתה בערב, ריח גופו הפראי משתלט על הכל, זורק את
הנעליים במרכז המטבח, שותה בלגימות גדולות, כמהות מהבקבוק
הקר.
מתיישב בסלון, מסדר את הכרית ונעלם.
אני רוצה להתקרב, להעביר אותו על גופי, לראות אותו כמו שהיא
רואה אותו, החזק, המרגש.
בוחנת אותו, ככה מרחוק.
את העיניים המעפעפות בעקבות החלומות, את האף שהוא כל כך שונא,
את השפתיים המלאות האלה כשל תינוק המחכה לינוק, החזה הרחב עליו
מתלטפות שערות בהירות, הבוקסר המטופש שהציור עליו כבר נשחק.
שלי... אבל ישן.