כשהקצתי משנתי העמוקה, ריח נרות עמד באוויר. קרני השמש שחדרו
מבעד לתריסים ליטפו את ידי המונחת בכבדות על בטני. נחירה קצרה
ושקטה מצד שמאל הבהירה לי למה אני מריח ריחות מתוקים בחדר.
לידי ישנה בחורה יפה. מיד נזכרתי בלילה הקודם וכמה מענג הוא
היה לנו. לצערי ככל שניסיתי נאלצתי להשלים עם העובדה שאני לא
זוכר את שמה. מה שהורג אותי זה שזו לא פעם ראשונה, זה  קרה לי
כבר כמה פעמים לאחרונה. במהלך השירות הצבאי הייתי מתרגש להיות
עם כל אחת מהן, ולעומת זאת עם כולן לא הרגשתי כלום פרט לסיפוק
מיני. אני ממש לא ככה בדרך כלל. השתחררתי מצה"ל לפני שלושה
שבועות ועכשיו, עד הטיול, חיפוש העבודה והתחלת הלימודים, אני
רוצה לקרוע את העולם.

ההצלחה שלי עם הבנות האלה באה לי בהפתעה. החלטתי שאני משנה קצת
את הגישה ומתחיל עם בנות יותר בישירות ובנחישות, אבל לא הייתי
מאמין לאף אחד אם הוא היה מספר לי שיהיה לי חודש כזה. באותו
רגע, כששוב לא זכרתי את שמה של העלמה שלצדי, הומחש לי עד כמה
זה לא מה שאני רוצה. אני טיפוס רומנטי, שמחפש את האחת, וכשאני
מוצא מישהי שנראית לי מספיק מתאימה, אני משקיע בקשר והופך לאדם
אחר. כשאני מאוהב, הנאהבת יכולה לוותר על קבלן אם מתחשק לה
להוסיף מרפסת לחדר. רק שתבקש ואהיה מוכן לעשות זאת. אני גם לא
אבקש כלום בתמורה, החיוך שלה יספיק. באותו בוקר, כשלא זכרתי את
שמה, הבנתי שאני צריך לחזור לעצמי. אז גם הבנתי שבאופן כללי
אני לא מרוצה כל כך מחיי בתקופה האחרונה. לא רק שאין לי אהבה,
גם לא נראה לי שלחבר'ה שלי אכפת ממני במיוחד. הייתי בחופש
מוחלט באותם שלושה שבועות שחלפו מאז השחרור, והרווחתי אותו
בצדק, אבל לא יכולתי להתחמק מההרגשה הזאת שאפפה את כולי, שאין
בי תועלת רבה.

העפתי מבט נוסף לעבר המיטה שלי והרגשתי גאווה על כיבוש נוסף.
מיד באה הבושה על תחושת הגאווה שקדמה לה. יסמין? יצאתי מהחדר
וסגרתי אחריי את הדלת, בלי להעיר אותה. התחלתי להתנודד
בפרוזדור לכיוון המטבח. ירדן? צלצלו בדלת אבל לא שמעתי. שיר?
צלצול נוסף. הפעם שמעתי וניגשתי. בחור ההצצה מצאתי את עצמי
מביט בעצמי מגרד בפדחת ואוחז בכמה דפים בידי השנייה. טוב,
חשבתי לעצמי, זו שעת בוקר מוקדמת (11): אני בטח עדיין הלום
שינה. חזרתי לדדות לכיוון המטבח, בטוח ששמה הוא ספיר. שוב
הצלצול הזה. ניגשתי ופתחתי את הדלת. מולי עמד... אני, רק שהוא
היה לבוש ושהיו לו דפים ביד. "שלום גדי", אמר לי הבחור שאני
רואה בדרך כלל בראי. לא היה זכור לי שעישנתי חומר אסור כלשהו
ואחרי שצבטתי את עצמי מספר פעמים הבנתי שאני ער לחלוטין. הוא
הציץ בדפים שלו ואז אמר לי שהוא בא להחליף אותי. "סליחה?"
שאלתי בנימה ערסית משהו בקול צווחני קמעה. "בשבוע הקרוב אני
אלווה אותך לכל מקום בכל רגע , אלמד אותך ואז נתחלף" אמר. "מה
אתה בכלל?" שאלתי, משפשף את העיניים שוב ושוב. "אני גדי
המחליף", ענה בטבעיות מעוררת פלצות. ברור, הרי דבר כזה קורה כל
יום. "מה, זהו? אתה תהיה במקומי מעכשיו? מה איתי? מה, שבוע זה
מספיק בשביל להכיר את כולי? אני עד כדי כך ריק מתוכן? מי שלח
אותך בכלל?" התפרצתי.

הוא עיין בדפים שלו, עיניו תרות אחרי מילים מסבירות אוזניים,
הופך דף ועוד דף. הוא לא עשה את זה בלחץ, חלילה. הוא לקח את
הזמן שלו ונתן לי לשקוע במחשבות שאני לא מאחל לאף אחד. "אז
ככה, אני לא מוצא פה שום אזכור למי ששלח אותי ואני לא יודע
לענות לך גם על שאר השאלות, אני גם לא יודע אם נתחלף מתישהו
בחזרה. אין פה פירוט לזה", הוא ענה לי באדישות מרתיחה. "מה
ז'תומרת?! אתה לא יודע מי שלח אותך? איפה היית לפני שבאת לפה?"
קפצתי. "בשום מקום. התודעה שלי התחילה רק לפני כמה דקות. אני
לא זוכר כלום לפני כן. הדבר היחיד שאני יודע הוא שאני צריך
לעקוב אחרי הדפים האלה", השיב. הבחור פשוט הניח את דעתי מרגע
לרגע. "לא רוצה. מוותר. טוב? צא לי מהבית", עניתי והלכתי
לכיוון המטבח. הוא צחקק. מין צחקוק כזה שאני לא הבחנתי אם הוא
נבע מרחמים והזדהות או מתוך סניטה. "לא הבנת. זאת לא בחירה
שלך. זה קורה בין אם תרצה ובין אם לא". לא התייחסתי. בשקית
שבקופסת הדגנים נשארה כמות מעטה והרבה פירורים. ניגשתי לפתוח
קופסה חדשה ומזגתי לי חלב לקערה. "למה לא סיימת את הקופסה
הקודמת?" שאל בסקרנות מרגיזה. בא לכם פעם לשבור את האף לעצמכם?
"הפירורים האלה בצירוף החלב עושים לי בחילה", מלמלתי. הוא הנהן
והביט שנייה למעלה, כאילו יד קטנה בתוך ראשו רשמה לעצמו הערה.
ככה הולך להיראות השבוע הקרוב שלי? הבנאדם פשוט הולך ללמוד את
השטיקים הכי קטנים שלי כדי שאף אחד לא יחשוד שהוא החליף אותי?

הבחורה מאתמול דשדשה לה למטבח. כשעמדה ליד משקוף הדלת הוסיף לי
גדי 2 שרק אני יכול לראות ולשמוע אותו ושעדיף שאני לא אדבר
אליו בנוכחות אנשים. "בוקר טוב, גדי", לחשה לי בקול פעמונים
ומבט מצועף בעיניה העייפות. דפנה, הוא אמר לי. קוראים לה דפנה.
"בוקר טוב, דפנה", עניתי והסתכלתי עליו. הוא חייך את החיוך
שאני מחייך כשאומרים לי תודה. רק שלא אמרתי לו תודה וגם לא
רציתי. מר אני-יודע-הכל-אבל-לא-מי-ומה-אני עצבן אותי יותר
ויותר. אחרי שעה היא הלכה ולשנינו היה ברור שלא נתראה יותר אף
פעם.

הנודניק עקב אחרי כל תנועה שלי. כל דבר, כל מקום. לפחות הייתה
לו ההגינות לעשות את זה מרחוק, שאני לא ארגיש מוזר שאני רואה
את עצמי בכל רגע נתון. היו שעות שלמות שפשוט שכחתי שהוא שם.
כשעבר שבוע, שכחתי. קמתי בבוקר וגדי 2 הלך איתי למטבח. ברכתי
את אמא שלי ב'בוקר טוב' אבל היא לא הגיבה. כשהבדיחה המהלכת אמר
לה בוקר טוב היא חייכה אליו, נישקה את מצחו והשיבה לו בברכה
דומה. נופפתי בידיי, צעקתי, אבל אמא לא חשה בנוכחותי. "די",
אמר לי, "אתה מחריש לי את האוזניים". הבנתי שמאותו בוקר הוא חי
את חיי. חשבתי שעדיף שאעקוב אחריו כדי שאחר כך אהיה מעודכן במה
ש 'עבר עליי'. זאת בהנחה שמי שזה לא יהיה ששלח אותו יחליט
שנוכל להתחלף חזרה.

אחרי ארוחת הבוקר הוא התגלח. בדיוק כמוני. קודם לחי ימין ואז
שמאל ואז בצוואר משמאל לימין והכל בדיוק כמוני. הוא אפילו נפצע
איפה שאני תמיד נפצע. לאחר מכן הוא לקח את הגיטרה והתחיל לנגן
את המחרוזת הקבועה שלי. ואז הוא התחיל לנגן את Vincent של דון
מקלין. אני חולה על השיר הזה. כבר כמה חודשים, פעם בכמה זמן
אני מנסה לנגן אותו לפי האינטרנט ולא מצליח. הוא קשה לי מדי.
גדי 2 ניגן אותו באופן מושלם. כשעצמתי את העיניים, קולו של דון
מקלין כמעט נשמע לי באופן ברור ומשלים. כשהוא סיים, חייך אליי
ומבט לא ברור על פניו. אלה הפנים שלי. אני יודע בדיוק איך
מרגישה כל הבעה שאני עושה, ותמיד תיארתי לעצמי איך כל אחת מהן
נראית כלפי חוץ, אבל לא יכולתי להבין את פשר ההבעה. "אתה מוכן
להסביר לי משהו?" שאלתי אותו. הוא הסתכל עליי באותה הבעה ולא
ענה. ניסיתי לחסום את דרכו אבל הוא עבר דרכי, כאילו הייתי
אוויר. אמא שלי ביקשה ממני להקפיץ אותה לאיזשהו מקום ברמת
השרון כדי לסדר לה משהו בפלאפון אבל מה לעשות שגדי 2 נענה לה
ולא אני חסר האונים.

טוב, חשבתי בעודי נכנס איתם לאוטו, נראה איך הוא יסתדר עם
הנהיגה במקום שהוא לא מכיר. למורת רוחי, הבלון הנפוח שמחליף
אותי לא נזקק ליותר מהסבר אחד כדי להגיע. בלי לתעות, בלי
להסתבך, מהר וחכם. אמא שלי, שיודעת שאם יתנו לי מצפן ביד אני
עדיין אשאל איפה זה מזרח, ליטפה לו את הראש ושמחה על הנהיגה
המוצלחת. כמובן שהוא נתן לי את אותו מבט. מתי? מתי אני מסתכל
על אנשים ככה? זה לא מבט שאני מצליח לאפיין!

כשחזרנו הביתה כנראה שאזלה לו התחמושת. לפחות זמנית. הוא התנהג
בדיוק כמוני, ובאותו יום לא הוסיף להתעלות עליי בדבר. עד יום
למחרת. אחותי הקטנה רבה עם החבר שלה. בדרך כלל אני מנסה לעזור
לה עם הדברים האלה אך ללא הצלחה מרובה. כואב לי לראות את אחותי
במצבים כאלה אבל תמיד כשאני משתדל לתמוך, היא מאבדת עניין אחרי
זמן קצר ובשלב מאוחר יותר מתנחמת במידה משביעת רצון אצל אחת
החברות שלה או לחלופין - אצל אמא שלי. גדי 2 התיישב לידה בסלון
והתחיל לדבר איתה. קשה איתה במצבים האלה. היא נסערת ומאוד
שלילית. הוא בכל זאת הצליח לגרום לה להיפתח, והקשיב לה ואמר לה
כמה דברים בכלל לא רעים. אחותי חיבקה אותו ואמרה לו תודה. היא
התעודדה ולא נזקקה לחברה או לאמא שלי. די כבר! איך הוא הצליח
בכל מה שלא הצלחתי?

אני לא ידעתי מה אכל אותי יותר מבפנים. העובדה שהצליח לעשות את
כל הדברים האלה טוב ממני, ובכזאת פשטות, הציקה. הוא לא היה
צריך להתאמץ הרבה בשביל לעשות את ההבדל הקטן. למה אין לי את
הטאץ' הזה? למה אני לא מגיע אליו? מבחוץ זה לבטח לא נראה כמו
גדי חדש לגמרי, אבל הדקויות הקטנות האלה, שבטח אף אחד לא
התייחס אליהן במיוחד, הדגישו בפניי שיש מישהו שחי את חיי טוב
יותר, במקומי. מנגד שיגעה אותי הידיעה שאם נתחלף חזרה, כל
הדברים שעשה ייזקפו לזכותי. אני לא אוהב את זה. לא לוקח קרדיט
על מעשי אחרים. אני רוצה לדעת שאני הצלחתי במשהו בזכות עצמי,
ומובן שאני לא אוכל להסביר את המצב ההזוי לאף אחד. אני אחיה עם
ההצלחות הקטנות שלו כאילו הן שלי. נוסף על כל זה, בכל פעם שעשה
מעשה כזה, עטה את אותה הבעה משגעת! יום אחד, כשישן, הלכתי
למראה ועשיתי פרצופים במשך רבע שעה. הגעתי למסקנה שההבעה היא
משהו בין מבט מחנך שאומר לי - תפנים, לבין הבעה מתנשאת. אבל
היה שם עוד משהו.

כשדיברתי איתו, לא הגיב. ניסיתי המון אבל זה כאילו היה כתוב לו
בדפים, שדרך אגב לא מצאתי בשום מקום לא משנה כמה חיפשתי. יום
אחד, כשכבר ממש טיפסתי על הקירות ורציתי להתחלף חזרה וההבעה
ההיא לא יצאה לי מהראש, לא עזבתי אותו. פשוט לא סתמתי את הפה.
לבסוף, קצת בחוסר סבלנות הוא שחרר משפט בודד - "תגיד תודה שלא
נשלחתי אליך בתקופה אחרת בחיים, שבה אתה עושה משהו יותר רציני
ואז בכלל היית מרגיש כמו כשלון". הוא אמר את זה בעצבנות אולם
כשסיים ניסה להשיב את ההבעה ההיא לפניו.

ביום שישי הראשון שלנו 'ביחד' הוא באמת עבר את הגבול. חברים
שלי יצאו איתו לבר שעוד לא היינו בו והוא פשוט היה מסמר הערב.
הוא הרי לא עשה כלום כל השבוע - אני בחופש, ואיכשהו היו לו
סיפורים מעניינים. כשלא היו לו סיפורים, היו לו דברים מעניינים
לומר על סיפורים של אחרים. אנשים רצו בתשומת לבו והוא קרע אותם
מצחוק חלקים ניכרים מהערב. כל כך הרבה פעמים ראיתי את ההבעה
באותו ערב שפשוט הפרצוף שלי נמאס עליי. חבורה של בנות נכנסה
לבר. אחרי כמה דקות אזרה אחת מהן אומץ והתחילה איתו. זו כבר
התעללות לשמה. אף אחת לא התחילה איתי מעולם. הבחורה שהתחילה
איתו, נטע, גם הייתה אחת שמתאימה לי בדיוק. כשהכניס את מספר
הטלפון שלה לכיסו, הביט בי באותו מבט.

הם התחילו לצאת ואני התחלתי להתאהב. היא פשוט מושלמת. אם
נתחלף, אני אוכל להחזיק בה בלי שתברח? הם נפגשו פעם ראשונה
יומיים אחר כך וברור שהוא הרשים אותה מאוד. אחרי זה נפגשו כמעט
כל יום ושנינו למדנו להכיר אותה. לי היה קשה מאוד, והזמן עבר.
היא הסתכלה עליו כאילו הוא כל מה שרצתה והוא נראה לי כאילו הוא
לא יודע להעריך מה שיש לו. באמת שלא יכולתי לבקש לעצמי מישהי
יותר מושלמת. איך מכל הבנות, דווקא מישהי שהיא בדיוק הטעם שלי
התחילה איתו? חלמתי עליה בלילות ובלעתי בשקיקה כל מילה שהיא
הוציאה מהפה ובאמת שאני לא מבין איך הוא יכול היה לתפקד כשכל
פעם שהם נפגשו ישבתי סנטימטרים ספורים ממנה ונעצתי בה מבטים.
כעבור שלושה שבועות, המניאק שכב איתה. והיא אהבה את זה. מאוד.
כשהם שכבו אחר כך מחובקים ודיברו רציתי לחנוק אותו. שייגמר,
שייגמר, שייגמר כבר.

יום למחרת הוא התעורר מוקדם. אני לא ממש ישנתי אחרי התמונות של
הלילה שעבר שצפו לי בראש ללא הרף. כל הזמן חשבתי על החודש
הנורא שבו ראיתי את הכפיל המעצבן שלי עושה הכל כמוני רק קצת
יותר טוב. לא יכולתי להימנע מהמחשבה שברגע שהמצב ישוב לקדמותו
אף אחד לא ישים לב שהתחלפנו, אבל הידיעה שהוא עשה הכל יותר טוב
תמשיך לקנן בי, אולי לכל החיים.

כשהוא קם, הוא לקח אותי לשיחה. סוף סוף, חשבתי, המחסום על הפה
שלו משתחרר. סוף סוף אני אבין מה אומרת ההבעה הזאת. הוא יצא
מהחדר בשקט. אני השתהיתי עוד רגע כדי להתבונן בנטע ישנה.
כשהתיישבנו במטבח הוא ישב עם רגל אחת על הכיסא, כמו שאני יושב
תמיד. רציתי להטביע אותו בשאלות אבל הוא היסה אותי ופצח
בדיבור: "אתה זוכר, בשיעורי השחייה הראשונים שלך, את מספר
הפעמים הראשונות שבהן שחית עם הראש בתוך המים?" הבטתי בו
בתמיהה ועניתי שאני לא עוקב. הוא המשיך. "המורה שלך עמד במרחק
מסוים ממך, באמצע הבריכה בערך, ואמר לך לשחות עד אליו. כל
תנועת ידיים שלך, כל מתיחה של הרגליים, היו מאמץ. חשבת שלא
תוכל להמשיך עוד הרבה. הנשימות האחרונות שלקחת לפני שהגעת
אליו, היו כמו של אדם ששואף אוויר לריאותיו וממלא אותן אחרי
שנחנק מעשן. ואז ראית את הרגליים השזופות של המורה שלך פוסעות
עוד שניים שלושה צעדים אחורה. כמעט הפסקת לשחות ושאלת אותו למה
הוא עשה את זה. 'את מה?' הוא שאל ואתה בינתיים המשכת לשחות
וכשהכנסת שוב את הראש למים ראית אותו מתרחק עוד יותר. כששאלת
שוב הוא ענה לך, בחיוך ערמומי, שאתה מדמיין. ככה גמעת בסוף את
כל הבריכה". שוב הוא הביט עליי באותו מבט ועכשיו הבנתי מה פשר
ההבעה הזאת. "למה המורה שלך פעל ככה? הוא ידע שאם כבר עברת את
כל המרחק עד אליו, לא תהיה לך בעיה להמשיך עוד קצת. עוד מאמץ
קטן, ועוד אחד. המורה שלך הסתמך על זה שלא תוותר ברגע שתראה
אותו מתרחק, שתמשוך את הגבול שלך עד שתיתן את המקסימום".

זהו, הוא לא הוסיף מילה. הוא קם והלך אל הדלת, וכשהתקרב מספיק
עשה תנועה של 'זהו, נגמר' עם הידיים וחייך. אז נופף לי לשלום
ויצא. נשארתי עומד, בוהה בדלת כשפתאום הרגשתי את הידיים של נטע
עוטפות אותי מאחור בחיבוק אוהב. כמה חיכיתי למגע הזה. עכשיו
המבחן שלי.

נטע נשארה עוד קצת ואז הייתה צריכה ללכת. סיכמנו שנדבר מאוחר
יותר במהלך היום. לא נראה לי שהיא שמה לב למשהו. הלכתי לחדר,
הוצאתי את הגיטרה וניסיתי לנגן את Vincent. זה לא הלך.

חודש עבר מאז אותו בוקר. פעם בכמה זמן תקף אותי פחד שהוא יחזור
וירצה להתחלף שוב, אבל לבסוף הפנמתי שאני שוב לעצמי. מצאתי
עבודה לפני שבוע. הבוס נראה לי מרוצה, כך גם אבא שלי. הבטלה
שלי נגמרה והייתי די מבסוט מעצמי. נטע פשוט התגלמות חלום. כל
כך כיף לנו ביחד. יחד עם זאת עדיין לא התנערתי מהתחושה שהיא לא
שלי בזכות. היא שוכבת עכשיו לידי. הרגע סיימנו לראות סרט
בוידיאו. אני לא יכול יותר. אני חייב לוודא שזה לא שקר שאני חי
בו עכשיו. "את אוהבת אותי?" אני שואל בחשש למרות שכבר אמרה לי
עשרות פעמים.
"כן", היא עונה לי ברוך.
"יש לי שאלה אלייך."
"שאל", היא עונה לי מיד.
"החודש האחרון..." אני מתחיל והעיניים הכחולות שלה מחממות לי
את הלב, "מרגיש לך קצת שונה מהחודש שלפניו? את יודעת, מבחינת
ההרגשה הכללית שלך איתי והרומנטיקה ו..."
"כן", היא עונה לי. ידעתי. היא מרגישה. היא התאהבה בכפיל שלי.
החודש הזה היה אכזבה מבחינתה. היא לא מבינה איך אדם יכול להיות
כל כך שונה תוך פרק זמן כל כך קצר. זה יסתיים עכשיו. היא
מתקרבת אליי ומחבקת אותי ואומרת לי "החודש האחרון היה הרבה
יותר טוב".





יולי 2005