כשהייתי בת 14, ילדה תמימה ונאיבית, רק קיבלתי מחזור לפני חצי
שנה, רק התנשקתי לפני חודש, הכרתי את אור, שהיה אז בן 14.
"אני רוצה לדבר איתך בסוף היום", ואני האמנתי. אז בסוף היום
הלכתי איתו לשירותים, ופתאום בשניה המבט התמים שלו בעיניים
התחלף במבט רצחני, מבט שאני מקווה שבחיים לא אצטרך לראות שוב.
פתאום הוא מנסה להוריד לי את הבגדים ואני מתביישת ואומרת לו
לא, אז הוא הפסיק והתחיל לעשות ביד, ואני מסתכלת, אבל לא
מסתכלת כי אני נהנית, אני מסתכלת כי זה מפחיד אותי, כי נבהלתי,
פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה, דבר כזה מגעיל, שעושים לי בכוח,
אפילו שזה רק להסתכל, זה בכוח. ואני לא רציתי לגעת בו והוא
ניסה בכוח, והוא ניסה להוריד אותי בכוח והתנגדתי. ועד שהוא
נזכר פתאום לשאול: להפסיק? אמרתי ברעד ובדמעות: כן. הרים את
המכנס, והלך... עזב אותי בשירותים הטמאים האלו.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם לבד, בוהה אל הקיר, מפוחדת,
מקופלת עם עצמי... אולי חצי שעה בערך... אולי יותר... עד
שאמרתי די! אני הולכת.
אז הלכתי מהר מהר החוצה בלי שאף אחד יראה שאני מגעילה, שעשו לי
משהו רע, הלכתי מהר מהר, והוא היה שם, עם כל החברים שלו. הם
קראו לי לבוא רגע ואמרתי: לא רוצה, והלכתי מהר מהר... מפחדת
שהוא, הם, יבואו לרדוף אחריי ולעשות לי את אותו דבר. הם לא
באו. ואני הלכתי הביתה.

התקשרתי לידיד שלי, שבאותו זמן היה הידיד הכי טוב שלי. כן, הוא
גדול. הוא היה אז בן 20 ואני בת 14, והוא לא ענה. הוא היה
בעבודה אז השארתי לו הודעה כולי רועדת מבכי ומהלם, עוד לא
מבינה מה בעצם קרה: תתקשר אלי!!!
הוא התקשר אחרי כמה זמן, התחלתי לבכות, והוא כל כך הרגיע אותי
וסיפרתי לו הכל. פחדתי נורא... לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי אם
לספר לחברות שלי, גם לא היו לי כל כך הרבה חברות לספר להן.
החלטתי שאני אכנס לפורום. אני זוכרת את זה עד היום, ויש שם
אנשים שעד היום זוכרים אותי ואת הסיפור שלי.
הם כל כך עזרו לי בפורום. אמרו לי ושיכנעו אותי להתקשר למשטרה.
אז התקשרתי לבסוף. התחלתי לבכות וסיפרתי להם הכל. הם אמרו שעוד
יומיים שלושה תתקשר אלי חוקרת נוער. אבל חוקרת הנוער הדמיונית
שלהם לא התקשרה ולא כלום.
שבוע! שבוע הייתי בבית, ישבתי כמו סתומה בחופש הגדול, וחיכיתי
שחוקרת נוער תתקשר. עד שאחרי שבוע, אולי קצת יותר, הבנתי שהיא
לא תתקשר וזה סתם שטויות, ובכלל לא מעניין אותם מילדה קטנה בת
13 שבסך הכל עשו לה משהו קטן, הרי יש להם דברים יותר חשובים
לעשות, כמו לתפוס רוצחים, גנבים ולהתעסק בשחיתויות בעיר המעפנה
הזאת.
וגדלתי, התבגרתי, והכרתי מישהו מקסים. האהבה הראשונה שלי.
התאהבנו בשניות עד מעל הראש וכבר בימים הראשונים של הקשר שלנו
הגענו לדברים אינטימיים יותר, ופתאום, הכל חזר אלי בבום. כאילו
החבר שלי זה אור, זה שנגע בי, אבל אני יודעת שזה לא אור, וזה
לא בכוח, זה מתוך אהבה ואני רוצה לגעת חזרה אבל לא מסוגלת
להזיז את האצבע שלי, בקושי מסוגלת ללטף את הגוף שלו כשהוא בלי
חולצה. ויום אחד זה התפרץ, והתחלתי לבכות וסיפרתי לו הכל, ולמה
אני לא מסוגלת לגעת בו, ולמה אני מפחדת ורועדת כל פעם שהוא
נוגע, ולמה אני בוכה כל פעם... דמעות קטנות, שזולגות כאילו לא
רואים אותן, אבל כן רואים, ואני מוחה אותן מהר כדי שלא יראה
שאני בוכה, הרי הוא לא עשה לי כלום.
הוא כנראה לא ממש הבין את מה שהתכוונתי להעביר כשסיפרתי לו,
והתעצבן, ואמר: "אז זה שנגעו בך פעם בלי הסכמה, אני צריך לשאת
בתוצאות שלא תגעי בי? את לא אוהבת אותי! את משווה אותי לאור
הזה!" ועוד ועוד מילים שנורא פגעו בי, אבל זה לא היה בכוונה,
כנראה שלא העברתי את המסר שלי בצורה נכונה. אני התכוונתי להגיד
שאני מפחדת, שתתמוך בי כשאני מספרת סיפור שכל כך קשה לי, ולמה
כל כך קשה לי ללטף את הגוף שלך, ואותך, ולמה אני כל כך פסיבית
ולא זזה, כמו איזה זומבי על המיטה כשאתה מלטף אותי. אז רבנו,
וזה היה פי 2 יותר קשה כי ציפיתי שתעזור לי להתמודד עם הרגעים
הקשים שסיפרתי לך ושנזכרתי וקיבלתי דה ז'ה וו על כל מה שהיה.
לבסוף הוא הבין, התנצל, ותמך בי לאורך כל הדרך. לאחר חודשיים
שכבנו. זו היתה הפעם הראשונה שלי, וזה היה הדבר הכי מקסים
בעולם. אני יודעת שנפגעתי מכל הקשר שהיה לי עם החבר לשעבר שלי,
יוני. הוא הבנאדם שהכי נפגעתי ממנו בעולם, ואני לא אתחיל לפרט.
זה לא קשור וזה כבר סיפור אחר לגמרי. אני רק אגיד שלמרות שהיום
אני שונאת אותו על כל הזלזול, חוסר ההערכה והקטעים המגעילים
שהוא עשה לי, אני מצד שני מודה לו, כי בזכותו השתחררתי כמעט
לגמרי מהפחד של לגעת, ללטף ושילטפו אותי.
אבל עדיין, עד היום, אור לא עוזב אותי. אני רואה אותו כמעט כל
יום בבית הספר שלו, אחרי הצהריים ובימי שישי בעיר, וכל פעם
מחדש אני נזכרת בו... כמה שהוא היה קטנצ'יק פעם. נמוך, פנים של
ילד תמים, והיום הוא גבר, גבוה, רחב, עם קול גברי. לחשוב שהוא
כל כך השתנה, מכל הבחינות, במראה ובאופי, ואני נשארתי אותה אחת
תמימה ונאיבית, קצת מפחדת לגעת. קצת הרבה.
עד היום אני נושאת בתוצאות של אותה פעם שאור ניסה לגעת בי.
כשאני עם פרטנר חדש, תמיד אבל תמיד אני מתחילה לרעוד מפחד,
לפעמים שוב יש לי את אותן דמעות קטנות שזולגות כאילו לא רואים,
וכשמישהו מלטף אותי, אפילו אם זה רק בבטן, בצורה הכי תמימה
שיכולה להיות, בלי שום אינטרסים, בלי שום כוונות נסתרות, אני
חייבת להחזיק את היד של הבחור, כאילו שהיד לא תטייל בשום מקום
אחר, שפתאום לא תיגע במקום שאני לא רוצה, או מפחדת שיגעו.
לפעמים זה משגע אותי, ולפעמים אני אומרת: זהו, הפעם אני לא
אבכה, אני לא ארעד מפחד, ואני לא אחזיק את היד של הבחור. אני
ארגיש שלמה עם הכל, ובטוחה עם הכל. אבל בין להגיד לבין לעשות
יש הבדל ענק. כמו שאומרים, קל להגיד קשה לעשות. וזה נכון. זה
לא יעזוב בחיים, אני תמיד אשאר הילדה התמימה והנאיבית, תמיד
אחזיק את היד של הבחור, תמיד ארעד ותמיד תזלוג לי דמעה קטנה,
דמעה שמזכירה לי את היותי עדיין ילדה, ילדה קטנה בת 14 מפוחדת,
שבעבר ניסו לגעת בה.