הוא עמד בכניסה של בית מס' 56. רחוב בפרברים, גינה ירוקה
ומאוסה, הוא שמע את הציפורים מצייצות, מברכות לשלום את השמים
הכחולים, וזה אפילו עוד יותר עיצבן אותו.
כן.
נכון.
הוא היה עצבני.
מאוד!
הידיים שלו קצת רעדו וכמעט שהפיל את ערמת המכתבים שהייתה בידו
על שביל הכניסה האפור.
בשלב מסוים עברה במוחו מחשבת רגיעה.
"חיים", הוא חשב, "תרגע..."
הוא נשם נשימה עמוקה ורועדת וניער את ידיו מהרעד.
הוא הביט בבית עם הגג הרעפים האדום, בית מס' 56, הבית שהכי
עצבן אותו בכל הרחוב השליו הזה.
העצבים חלחלו שוב אל מוחו והרעד בידים איים לחזור.
"חיים, אתה אומנם דוור, אבל יש לך כבוד!", הוא אמר, בתקווה
שאולי זה ירגיע אותו אבל האמת שזה רק חימם אותו יותר.
חיים, היה דוור ממוצע. כמו כל הדוורים. מתפרנס בשקט ובכבוד ,
אומר שלום לכולם בעודו רוכב על האופנים, שונא כלבים וכלבים
שונאים אותו.
חיים בכלל רצה להיות כבאי. אבל הייתה לו בוהן מפלטינה בגלל
שפעם דרס אותו אפ-16.
הוא היה מכונאי מטוסים בצבא, ומטעות שחרר משהו את הבלם של
המטוס. באמת טעות מצערת.
אתם יכולים לתאר לעצמכם שהוא צרח מכאבים, לא נעים כשעולה לך
מטוס קרב על הבוהן, אבל הוא לא כעס. חיים אף פעם לא כועס. חיים
הוא לא מסוג הדוורים שמתעצבנים מהר.
עד שהוא פגש את בית מס' 56 ברחוב השושנים.
יותר נכון עד שהוא פגש את הדייר של בית מס' 56 ברחוב השושנים.
איציק.
איציק גר כבר שנים בבית 56. הוא מכיר את חיים טוב טוב. גם חיים
מכיר אותו מצוין. יותר מידי טוב.
"אתה דוור",  הוא חזר כשהכעס לא מפסיק לדפוק ברכותיו, "ויש לך
כבוד".
הוא צעד בשקט לבית דלת העץ החביבה והמעוטרת פרחים חייכה אילו
חיוך רחב שרק עצבן את חיים עוד יותר.
הוא נעצר על השטיח שעליו היה כתוב "home sweet home" עצם את
עיניים, לקח הרבה מהאוויר הנקי של רחוב השושנים, פלט
באגרסיביות את כל האוויר כשהוא כולו מלוכלך בכעס ועצבים
ובעקבות כך זיהם מעט את הטוהר הבורגני של רח' השושנים.
הוא קירב ידו לדלת המטופשת.
טוק.... (כמה שזה הדהד) טוק.... טוקקקקקק (אוק אוק אוק... אפקט
האקו)
הוא נשם נמרצות... הכין את עצמו לפגישה...
"עכשיו אני אסיג אותו!", הוא חשב באי רציונאליות.
הדלת נפתחה ואיציק הציג פניו.
פנים חביבות היו לאיציק. חלקות. מגולחות למשעי. משרות שלווה
ורוגע, כאילו כל הלילה הוא רק עשה מעשה אהבה מטורף עם אלוהים
והפילגש שלו.
איציק לא היה טיפוס מעצבן.
לכאורה אם היו השניים נפגשים בנסיבות אחרות, סביר להניח שחיים
לא היה כל כך כעוס ועצבני.
למעשה חיים ואיציק מאוד דומים. מאוד. מאוד.
אפילו לשניהם חסרה הבוהן. ההבדל היחיד בין השניים זה שאיציק
איבד את הבוהן בטוחן אשפה של הוריו כשהיה עוד פעוט שובב.
זה ההבדל היחידי, זה ושהשמות שלהם שונים, זה ושאיציק גר בבית
מס' 56... והם הרי לא נפגשו בנסיבות שונות אז יש לחיים סיבה
לכעוס כשהוא רואה את אויבו המיתולוגי פותח את דלת ביתו החביב
עם הגג האדום ברח' השושנים.
הזמן עצר בראשו של חיים. עצר לגמרי, טוב לא לגמרי אבל הוא
התקדם לאט מאוד. חיים פחד לפספס את הרגע ולא היה שום סיכוי
שעכשיו הוא יאכל אותה שוב.
הדלת נפתחה לאיטה, איציק מרח חיוך איטי על שפתותיו ובדיוק
בחלקיק שניה שחיים עמר לפתוח את פיו ולפלוט את המילה המיוחלת
שעליו נלחם תמיד הסיג אותו איציק.
"שלום", אמר איציק.
השמים נפלו.
הזמן חזר למהירותו הנורמלית.
חיים חיים עמד להתפוצץ!
"כן, כן, היי" הוא הטיח בפניו המגולחות של איציק זרק את הדואר
על השטיח בכניסה.
"יש לך כבוד חיים!!! יש לך כבוד" ,הוא אמר.. מתאפק.. לא להתפרץ
חס וחלילה...
הוא הסתובב בחדות, והלך משם במהירות.
הפלטינה כאבה לו נורא.
"יום יבוא איציק... יום יבוא".
תבינו, חיים הוא טיפוס רגיש. הוא גם עובד מסור מאוד.
הרי זה נהוג בכל העולם שהדוור הוא זה שמקדים לאמור בוקר טוב,
או שלום, או מה שלומך מר ככה וככה.. אתה נראה נפלא היום, הנה
הדואר שלך תהנה.
וחיים עובד כבר שנים בתור דוור.
כל בוקר הוא עובר ברחוב השושנים, וגברת קצנשטיין תמיד ממתינה
בסבלנות שהוא יגיד את ה"שלום" קודם, כי גברת קצנשטיין היא אישה
מלומדת, והיא יודעת היטב מה היא עבודתו של דוור ושלדוורים יש
כבוד, ולכן יש לכבד אותם.
מר אייזן מבית מספר 45 גם כן יודע היטב שלכל איש בעולם יש
תפקיד חשוב שעליו למלא, ולכן הוא יודע שכשחיים הדוור מגיע צריך
לתת לו לעשות את העבודה כמו שצריך ככה שהוא אף פעם לא מוציא
מילה עד שחיים לו אומר לו "בוקר טוב מר אייזן".
חיים לא מחלק דואר רק ברח' השושנים, הוא עובר ברח' החרוב וברח'
הכלנית וברח' הדקל... בעצם כל שכונת הפרחים היא התחום שיפוט
שלו.
ובכל שכונת הפרחים אין איש אחד שמקדים לברך אותו. תמיד הוא
קודם.
רק איציק מבית 56 ברח' השושנים צריך לעצבן אותו כל בוקר
מחדש!!!
"מחר דברים הולכים להשתנות!!!"
"NO MORE MISTER NICE GUY!!!!!!"
חשב לעצמו חיים לפני שהלך לישון.
למחרת, הוא התחיל את המסלול שלו בבית מס' 56 ברח' השושנים.
הוא ידע שזה לא הגיוני להתחיל משם ושהוא סתם מאריך לעצמו את
המשמרת, אבל הוא גם ידע שהגיע הזמן אחרי 6 שנות חלוקה ועצבים
שהגיע הזמן לקחת עמדה!
"חיים", הוא חשב, "אתה אמנם דוור, אבל יש לך כבוד!", הוא הלהיב
את עצמו.
"ואף בן-זונה מניאק מסריח שגר בבית מס' 56 ברחוב השושנים לא
ידרוך עליך כאילו אתה איזה מקק מסריח!!!,
והדם בער בקרבו!
הוא ניגש בצעדים מהירים לדלת הבית, מוכן להכל. לכל דבר שרק
יהיה!
הוא ידע שהיום זה היום, היום הוא יוכיח שיש לו כבוד ושאף אחד
לא ינצל את תמימותו ויהרוס לו את העבודה!
בעודו הולך לכיוון הדלת של בית מס' 56 ברחוב השושנים הוא הבחין
שהדלת נפתחת!
"בן זונה מניאק!", הוא חשב, "הוא מנסה להסיג אותי עוד לפני
שאני בכלל מגיע לדלת!"
הוא התחיל לרוץ! הוא נהייה עיוור מכעס, והכלב שבדיוק השתין
לחיים על הגלגל של האופניים היה בטוח שהוא ראה קרניים ואש וזנב
על חיים.
"אאאאאאאאאארררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!" , פלט חיים זעקת קרב.
איציק שרק אז הבחין בחיים נהייה חיוור לחלוטין, פניו הביעו
המומות!
הוא עמד לפתוח את פיו.
"לאאאא!!!", עצר אותו חיים.
חיים זרק את תיק המכתבים שלו על הרצפה וזינק לעבר איציק.
איציק נהדף כשחיים אוחז בו אל תוך הבית ושניהם נזרקו על הארון
הספרים של איציק שעמד בחדר המשפחה המפואר והמסודר שלו.
איציק ניסה לפלוט מילות תחינה וגם ניסה למלמל קריאות עזרה אבל
חיים לא נתן לו. הוא דפק את ראשו בכוח במדפי הספרים ובעט גם עם
ברכו בכוח באגנו של איציק עד שתשו כוחותיו ושתיהם נחתו ארצה
מתנשפים.
איציק שכב מוכה ושוטט דם על השטיח הפרסי שלו וחיים מעליו.
עיניי השטן שלו ננעצו בעיניו המבוהלות של איציק.
חיים הסדיר את נשימתו והתרומם, הוא ניגש אל תיק המכתבים שלו
ששכב על שביל הכניסה של בית מס' 56 ברח' השושנים והוציא ממנו
את חבילת המכתבים שהמשותף להם היה שעל כולם היה כתוב:
"לכבוד איציק קלימי, רח' השושנים מס 56 מיקוד 23444"
חיים ניגש אל איציק שעדיין שכב המום והביט בו במבט גאה. התנשם
עוד קצת ואמר:
"שלום".
איציק הזיז בקושי את ראשו כתגובה ואז חיים זרק את חופן המכתבים
על ביטנו הדואבת של איציק יצא מהדלת הלך השביל האפור, עלה על
האופניים שלו הביט בבית מס' 56 שעמד ברח' השושנים, שכונת
הפרחים...
ונסע.