אני עייפה כבר מהדרך הארוכה,
הדרך בה עברתי בימים האחרונים,
אולי תגידו שכל זאת לטובה,
אבל אני לא אוהבת שינויים,
בכל מקרה,
שמעתי שאתמול הייתה גאות,
ואיש אחד טבע ומת במקום,
את הגופה עוד לא מצאו,
היא משוטטת בכנרת,
מחפשת ילדים קטנים,
לאכול אותם...
אולי ככה החיים?
וגם בחדשות אמרו:
"בפיגוע בלונדון מתו המונים",
ועוד הפעולה שם בחברון,
שם רץ חייל עם מדים,
לעבר המוות הבטוח...
כבר אין לי מצב-רוח,
להקשיב לחדשות,
שכל יום מספרות,
על הרג, נפילות,
אימפריות באמת נופלות,
מצחיק ששלנו לא נופלת לאט,
אלא מהר והנוער בשלו,
99 אחוז מעשנים, אולי קצת יותר,
לפחות באזורי, ואני אחת מהם,
לא נורא... כולנו נמות בסוף,
זה לא משנה איך...

מצחיק שכשאני כותבת את השיר הזה,
פתאום אני חושבת עלייך,
רוצה להוסיף שורה שאולי תבין את הבלבול,
עזוב... אתה מקרה אבוד,
ואני... אני השתניתי לאחרונה,
אני אחרת, לא דומה,
התבגרתי כך מהר,
והתמימות כבר נעלמה,
אולי יום יבוא שלא נדע רק רע...

ואני ואתה מסכימים,
אחרי שישבנו על סיגריה,
שאולי תשאיר לנו איזה סרטן נחמד לבריאות,
שאין מה לעשות, החיים עגומים,
אולי עדיף שלא לחיות...
מזל שאתה פה, בעצם,
מזל שאני פחדנית.
תגיד אמרתי לך כבר ש...
החיים עגומים??