היא לא ידעה למה, אבל בכל פעם שניגנה את המנגינה ההיא, התמלאה
עצבות כזאת, שלא ידעה להסביר.
הצלילים העצובים של באך מילאו את החדר, ענוגים ומרטיטים כתמיד,
אבל הפעם, שלא כתמיד, נדמה היה שמשהו נוסף מתגנב למוסיקה, מין
קסם מיוחד, שלא היה שם קודם. היא ידעה שלא תחזור עוד לנגן
כקודם, שהמנגינה השתנתה בה לעד. היא זכרה כמעט במדויק את הרגע
ההוא, שבו הכל השתנה. למרות הכל, ידעה, היא לא מתחרטת על אף
רגע.
חריקת דלת החדרון, ברגע המותח ביותר ביצירה, קטעה את נגינתה,
וגרמה לה להסתובב בחדות לאחור. למרות שידעה שיחזור, ואף ציפתה
לראותו, הופעתו כך על סף דלתה, הפתיעה אותה עד מאוד.
"מה אתה עושה כאן?!" תבעה במפגיע.
"חזרתי", אמר בקול צרוד מהתרגשות, ובלי מילים עשה צעד לעברה,
כוונתו ברורה - לנשק לה.
"עצור", אמרה בקול נרעד, לא מתכוונת באמת שיעצור, או שילך.
למעשה, הודתה בינה לבין עצמה, היא חיכתה בקוצר רוח גובר
לנשיקתו, אותה נשיקה הרסנית שהתחילה הכל. עוד הוא מתקרב לעברה,
רוכן לפנים על מנת לנשק לה, הרגישה כיצד מתערפלת ראייתה, והיא
התעלפה.

הוא צעד בהיסוס לעבר בניין המגורים הישן, לא בדיוק יודע למה
לצפות. הוא זכר את תגובתה כשגילה לה את האמת, שהוא נשכר על מנת
לפתות אותה ולהרוס אותה, וזכר כי לא האמינה לו כשהתוודה שבעצם
התאהב בה.
הוא נכנס לבניין הקטן, ועלה אל הדירה שלה שהיתה בקומת הגג. ככל
שהתקרב, החל לשמוע בחוזק  גובר והולך את נגינתה המיוסרת,
העצובה, את באך, יודע שהעצבות החדשה הזאת במנגינה היא פרי
מעשיו, ומצר על כך. הוא היסס בתחילה, אך ככל שהתגברה עוצמת
המוסיקה, כך גבר אומץ לבו, וברגע הדרמתי ביצירה, פתח חרש את
הדלת החורקת. היא הסתובבה בפראות, וההלם שעל פניה נמהל
בפגיעות, שפגעה בו למרות שהבין את מקורה.
"מה אתה עושה כאן?!" תבעה במפגיע.
"חזרתי", אמר בקול צרוד מהתרגשות, ובלי מילים עשה צעד לעברה,
כוונתו ברורה - לנשק לה.
"עצור", אמרה בקול נרעד, לא מתכוונת באמת שיעצור, או שילך.
הוא רכן לעברה, מרגיש בחוש כי היא רוצה בנשיקתו, וקרב לנשקה.
לפתע ראה איך היא מחווירה, ותוך שניות - התעלפה. הוא הודאג מכך
עד מאוד, אך למזלו, עבר הכשרה רפואית, ולכן ידע לטפל בעניין
באופן מקצועי ומהיר.

כשהתעוררה, הרגישה לפתע כי קלילות מפתיעה פשתה בגופה, לא יודעת
בדיוק את מקורה. היא התבוננה מסביבה, מחפשת אותו במבטה, יודעת
שתתאכזב בין אם יהיה שם, ובין אם לא.
כשאיתרה אותו, ליד חלון דירתה, לא הביט בה, אלא לעבר הנוף
הנשקף מחלונה. היא ניצלה את חוסר תשומת לבו, על מנת לבחון אותו
מכף רגל ועד ראש.
אלוהים, חשבה, הוא נשאר נאה כשהיה, אולי אפילו נאה יותר, אין
פלא שלמרות כל שעשה, עדיין כמהה אליו בכל נימי נשמתה. כשהגיעה
במבטה אל פניו, גילתה בהפתעה, כי הוא מביט בה, ומבטו להט צרוף.
היא חייכה בביישנות, עצמה את עיניה, ונרדמה.

הוא הצליח לעוררה מעלפונה, אך כמובן שידע שיצליח. אם כן, מדוע
נבהל כל כך?! כשראה כי היא מתחילה לחזור להכרה, רחק ממנה, ועמד
להשקיף מחלון דירתה, להרהר. הוא חש כי היא מביטה בו, והסתובב
להביט בה גם הוא. כשהסתובב, בוער מתשוקה אליה, גילה את מבטה
תלוי בפניו. היא קלטה את מבטו, חייכה בביישנות, עצמה את עיניה,
ונרדמה. הוא לא ידע נפשו מרוב אושר. הוא ידע כי לא היתה מחייכת
אם לא היתה שמחה באמת לראותו שם, משום שזכר היטב כי גם קודם
היתה אדם הממעט בחיוכים, כי ידעה עד כמה מכשפים הם חיוכיה. הוא
חזר כי קיווה שרגשותיה אליו חזקים כרגשותיו אליה, וכי תוכל
לסלוח לו על מעשיו, ולהתחיל מחדש. הוא קיווה רק לזאת בכל
מאודו.

כשהתעוררה משנתה, ידעה בחוש כי הוא עודנו שם, ושמחה על כך בכל
ישותה. היא ידעה כי למעשה כבר סלחה לו על מעשיו, וכי אינה
יכולה לחכות להתחיל מחדש, עם המוסיקה שתמלא את חייהם.
"נועם, אתה עוד כאן?!" קראה.
"כן מיכאל, אני עוד פה", ענה בקולו הצרוד.
"נועם, אני רוצה שתדע כי אני סלחתי לך על מה שהיה, ואני מקווה
שנוכל לנסות שוב."
"הו, מיכאל, זה בדיוק מה שרציתי לשמוע, אני כל כך מאושר, אני
מתנצל על שפגעתי בך כך, לא אתן לזה לקרות שוב, איש לא יפגע בך
כך יותר."
מלותיו אלו מוססו את כל הספקות שאולי נותרו בה, היא נישקה אותו
ברגש.

"נועם, אתה עוד כאן?!" קראה.
הוא נדרך, "כן מיכאל, אני עוד פה".
"נועם, אני רוצה שתדע כי אני סלחתי לך על מה שהיה, ואני מקווה
שנוכל לנסות שוב."
הוא כמעט נותר ללא מילים. "הו, מיכאל, זה בדיוק מה שרציתי
לשמוע, אני כל כך מאושר, אני מתנצל על שפגעתי בך כך, לא אתן
לזה לקרות שוב, איש לא יפגע בך כך יותר", אמר ברגש רב.
הוא ראה את עיניה מאירות באושר, ונמלא אושר גם הוא כאשר נשק
לה, סוף סוף.