וכי איזו ידיעה מרה מזו יכול היה לקבל? היה לו נוח למות בו
במקום ובלבד שתמנע ממנו הידיעה הגורלית. נכון, כבר שמע אינספור
פעמים בחדשות על אודות אנשים שנספו בתאונות דרכים, ולבו נצבט
לכששמע או קרא ידיעות שכאלה בעיתונים. אבל כשם שצובטים ילד
בלחיו והוא מוחא בזעקת כאב של איי, ואחרי רגע קל מתפוגג כאב
הצביטה כלא היה, כך גם היתה לו הצביטה בלב, צורבת אך נוחה
להישכח. אבל הפעם, אוי הפעם, אין זו צביטה קלה בלב. הפעם כלב
מטורף משסע את לבו לגזרים ללא חמלה וללא רחמים. והרחמים
היחידים הם על האח בן העשרים וארבע. לא, אפילו לא עשרים וארבע.
כי רק בעוד יומיים ימלאו לו עשרים וארבע. בעצם לעולם כבר לא
יהיה בן עשרים וארבע. עיניו של גבריאל נמלאו דמעות, כל גופו
היטלטל מעוצמת הבכי. הוא בכה כמו שבחיים לא בכה. היללות
החרישיות התגברו מעצמן ולבשו קול געייה אדיר שהבהיל אותו עצמו.
כאילו גרונו כבר לא היה ברשותו, אלא גוף חי נפרד ממנו עם רצון
משלו ואין לו לגבריאל אף לא שמץ של יכולת לשלוט בו. הוא מיד
הגביר את עוצמת הרדיו בחדרו לא רק כדי שהוריו לא ישמעו את
הנהמות קורעות הלב, אלא גם כדי שאוזניו שלו לא ישמעו את הקולות
הנוראים שגרונו הפיק בעל כורחו. ובבכי הזה לא רק בכה על אריק -
האח הצעיר ממנו בשנתיים - בבכי הזה גם בכה על עצמו. הוא בכה על
כל הכישלונות ועל האכזבות הקשות שידע בימי חייו ולבו נכמר על
עצמו - על גבריאל חסר המזל. ומיד הוא התמלא ברגשי אשם על כך
שהדמעות שקולחות ושוטפות את פניו אינן דמעות טהורות בשל אריק,
כי הוא מיזג את עצמו ובכה על עצמו. והנה הוא עצמו, גבריאל, חי
ונושם ואפילו בוכה, אבל חי. בחור צעיר שבסך הכל כל חייו לפניו,
בחור שיכול לכאורה עדיין להגשים את שאיפותיו ואת מאווייו
בחיים. הוא סטר לעצמו בעוצמה רבה. אתה חי! טיפש שכמותך, ושוב
סטר לעצמו, אתה חי. זה אריק שמת. לא אתה. סטר לעצמו בעוצמה רבה
יותר, אז למה אתה מרחם על עצמך? סטר לעצמו בכל כוחו. ודווקא
הסטירות הכואבות שסטר לעצמו בבלי דעת ובעוצמה רבה השתיקו את
זעקותיו והוא חדל מלבכות.

והנה עכשיו שנתיים אחרי האסון הוא מתבונן בתמונה של אריק
במדי-צבא. על אף הזמן שחלף מאז האסון הנורא, היה נדמה לו שרק
אתמול זה קרה. וגם עכשיו הכאב חד וצורב כברזל מלובן על הבשר
החי. אבל עכשיו החיים צריכים להמשך. עכשיו זה כבר לא לגיטימי
כל כך בעיני הבריות להמשיך להתאבל. וכמו שכבר אמרה אחת הדודות
"הזמן עושה את שלו". ואכן, הזמן את שלו עושה. אבל גבריאל עדיין
לא יודע בדיוק מה לעשות, והנה עכשיו הוא כבר בן עשרים ושמונה.
ואריק צריך היה להיות היום בן עשרים ושש.




בשנה האחרונה מצא לו גבריאל תעסוקה חדשה אך מתישה. הוא הרבה
לעסוק בעשיית חשבון נפש נוקב בינו לבין עצמו. וכשם שהסוחרים
ובעלי העסקים עורכים ספירת מלאי בסוף השנה, כך גם הוא החל
לערוך ספירת-מלאי משלו. ולא רק פעם בשנה ואף לא פעם בחודש, אלא
ספירת מלאי יומיומית.
אני בן עשרים ושמונה, היה ממלמל לעצמו, מה בעצם יש לי בחיים?
מה בכלל השגתי בחיים? כלום. אפילו העסק העצמאי שפתחתי בקול
תרועה וששון, התמוטט. העסק נכשל והותיר אותי בחובות איומים.
אפילו את המכונית נאלצתי למכור. ומעניין שמאז שליאת החליטה
לעזוב אותי, כבר כמעט שנתיים שאני לא מצליח למצוא חברה. הלא
היתה תקופה שבה לא חסרו לי הצעות מבנות. אני בטוח שהיא עזבה רק
בגלל שהתרוששתי. לא שהייתי עשיר קודם, אבל היתה לי הכנסה
סבירה, הכנסה שאפשרה לי לקחת אותה למסעדות ולפאבים ארבע חמש
פעמים בשבוע. כן, וגם היתה לי מכונית. ואיפה תמצא את הבחורה
שמוכנה לצאת לבלות עם בחור שאין לו רכב נייד. לצאת לבילוי
במונית? נזכר בקולה המלגלג של נירית. איך שנירית ישבה על הבר
כמו שחקנית הוליוודית, וכשהסתכל בשורשי שערה תהה האם גם שער
ערוותה בלונדיני כמו שער ראשה. עובדה שהסתברה אחר-כך כנכונה.
הוא נזכר בטון דיבורה המפתה כאשר אמרה: העיניים העצובות האלה
שלך, כמו של במבי קטן וחמוד. אני חייבת לתת להן אהבה, להפיח
בהן איזושהי שמחה.
כן, הסקס באותו הערב היה נהדר, הרהר בגעגוע מתענג על זיכרון
מתוק. והיא ביקשה שיאסוף אותה למחרת בשעה עשר. והוא בא לאסוף
אותה. נכון, במונית. מה כבר יכול היה לעשות, הרי לפני כשמונה
חודשים פשט רגל ונכנס לחובות עמוקים ונאלץ למכור את הרכב.
נכון, הוא מצא עבודה כשכיר. עבודה שתיעב בכל רגע ורגע. עבודה
שכל שקל ממנה הלך לכיסוי חובות. לבסוף גם מהעבודה הזאת פוטר
מכיוון שהתרשל לא אחת. סוכן מכירות זה לא בדיוק בשבילו.
הוא נזכר איך נירית נכנסה למונית כשעל פניה מבט מופתע, שהתחלף
בארשת של זלזול. כי כאשר הסכימה באותו הערב לצאת לבלות במונית
היתה בטוחה בשעתו שמדובר בעניין חד פעמי. בוודאי חשבה שרכבו
מקולקל ולכן אסף אותה במונית.
אין צורך לנחש. בפגישה הבאה שהגיע במונית כבר היא התחילה
להתפתל כמו נחש חנק ולשלוף את התירוצים הכי מטופשים והכי
נדושים למה היא לא יכולה להמשיך את הקשר הזה. וגבריאל כבר רצה
לצרוח לה ישר לפרצוף, כלבה! תפסיקי לזיין את השכל! הכל בולשיט.
זה הכל בגלל שאין לי רכב לקחת אותך. בטח ציפית לאיזה ביואיק
מבריקה או איזה פונטיאק נוצצת. זה הכל כסף, הכל מעמד. רצית
לראות באיזה רכב מפואר שיבוא לאסוף את הוד מלכותה. מה אני
בעינייך, סתם בחור בתחתית הסולם. כי אני נוסע בתחבורה ציבורית.
אוטובוסים, מוניות שירות, ובמקרה הטוב מונית ספישל. כן, את כל
זה השתוקק להטיח לה ישר לפרצוף, אבל כמו אהבל שיחק את המתחשב,
את המבין, את התומך.
אלוהים! אני כבר בן עשרים ושמונה. מתי כבר אני אלמד. הוא הטיח
בכוח את שתי ידיו בשולחן הכתיבה, קינח בקללה עסיסית ומצץ את
הידיים הדואבות.

כבר מזה חודשים ארוכים שהוא מובטל. מתייצב מדי יום חמישי בלשכת
התעסוקה שבה מעולם לא הוצעה לו תעסוקה. כי הפקידה רק מציינת
בפנקס את עצם נוכחותו ומשחררת אותו לביתו. תעסוקה מעולם לא
הוצעה לו שם. על פי חישוב שערך נסתיימה זכאותו לדמי אבטלה כבר
בחודש הקודם. חרף זאת המשיך להתייצב מכוח ההרגל מדי יום חמישי,
והפקידה, כנראה אף היא מכוח ההרגל, רשמה אותו בפנקס. הפתעתו
היתה גדולה כאשר גילה שגם החודש שולמה לו קצבת האבטלה כרגיל.
שוב הפך ושוב בדק והפעם בדקדקנות רבה. "לא, לא מגיעה לי החודש
קצבת אבטלה," קבע נחרצות. "אם כך בוודאי נפלה כאן טעות". אבל
הוא המשיך להתייצב גם בחודש הבא וגם בחודש שאחריו ובחודש
שאחריו... והכסף המשיך להגיע כרגיל, מופקד בחשבונו בחמישה עשר
בחודש בדייקנות של שעון שוויצרי. כעת כבר היה בטוח לחלוטין
שמשהו כאן חרג מהמקובל. הרי לא ייתכן שישלמו לו דמי אבטלה כל
כך הרבה זמן. כבר למעלה משנה. לפרקים היה נדמה לו שלפקידת
התעסוקה יש יד בדבר. הלא תמיד חייכה אליו והתנהגה אליו כל כך
יפה. אבל האם עם אחרים נהגה בגסות? ייתכן שהיא זו שגורמת לכך
שימשיך לקבל כספים? בוודאי, חשב, זו בטח היא, כי לא ייתכן שלא
הבחינה שאני נרשם אצלה כבר יותר משנה. אין זאת כי אם היא דואגת
לכך. רגע! ואולי באמת בתום לב פשוט לא שמה לב. יש הרי כל כך
הרבה מובטלים עד שאדם כבר לא יכול לזכור כל אחד ואחד. אז אולי
בעצם אין לה יד בדבר? אולי טעות מחשב, אולי איזשהו כוח עליון,
מי יודע."

כשהגיע שוב יום חמישי - יום ההתייצבות שלו בלשכת התעסוקה - שוב
הושיט את הפנקס לפקידה, ובחן אותה במבט קפדני ומדוקדק. אולי
מתוך הבעת פניה יבין משהו. וכבר רצה לשאול שאיך זה ייתכן שהם
ממשיכים לשלם לו, כי תקופת הזכאות שלו נסתיימה מזמן, אך הפקידה
החביבה הושיטה לו את הפנקס החתום ואמרה 'זה הכל גבריאל. הבא
בתור בבקשה.' ומאחר שהתור אכן גדל במקצת לאחרונה, לא התעקש. מה
בעצם בוער, יוכל לשאול את פיה בפעם הבאה. גם היא וגם הוא לא
יברחו לשום מקום.

מכיוון שעמד לרשותו זמן רב פנוי התחיל לקרוא ספרים, הלך להצגות
יומיות בבתי קולנוע שהציגו בקניון, ולפעמים אפילו סתם כך שוטט
לו ברחובות העיר. היו פעמים שהפליג בצעידה שעות ארוכות ואילו
היה מחובר אליו מד מרחק, היה המכשיר מורה לפחות על עשרה
קילומטרים. באותם טיולים רגליים ניסה לא פעם לפתוח בשיחה עם
בחורה נאה שמצאה חן בעיניו, אך כמעט תמיד הרגיש בסוף מין טמבל
כזה, ובפיו נותר טעם מר ודביק. כי חלקן אפילו לא השיבו לו ואצו
לדרכן, חלקן הביטו בו בבוז כאילו היה איזה סוטה, ואפילו כשכבר
עלה בידו לשוחח עם בחורה יפה והקשר נראה שמתפתח במשהו - הטיחה
בו זו שיש לה חבר כבר שנתיים ושהיא עומדת להינשא. במקרה אחר
היתה נערה כבת שבע עשרה, שגבריאל היה מוכן להישבע שהוא בפירוש
מוצא חן בעיניה. הוא נעצר ליד קיוסק כדי להרוות את צימאונו
בפחית קולה קרה והסתכל בה בעניין רב. היא שלחה אליו מבטים
ממושכים רבי משמעות ולא הסתפקה רק במבטים, אלא החליקה בשערה,
ניערה אותו, אספה אותו לפקעת אל קדקודה ושוב פרעה אותו חלק
וגולש אל גבה. אחר כך מצמצה בשפתיה והחליקה בלשונה כמו חתלתולה
מתפנקת. על פי כל הסימנים, הרהר, נראה שהיא מעוניינת. אולם
כשניגש לדבר איתה ניכר שהפכה באחת את עורה והיה נדמה לו שהיא
הבחורה הכי סנובית שפגש מעודו. "יש לי חבר!" זרקה כלעומתו
והסבה את מבטה ממנו. הוא רצה לטעון בפניה שאם היא לא מעוניינת,
אז לפחות שלא תעשה ככה עיניים ותרמוז כאילו שהיא כן, אבל כבר
לא נותר בו כוח והוא החליט להבליג ולזרום הלאה.

גבריאל המשיך בדרכו כאשר לפתע עיניו נמשכו אחר ישבן מחוטב
להפליא. הוא התחיל לצעוד בעקבות התחת הנשי. צורתו העגלגלה
והמושלמת שבתה לב ועין. ועיניו של גבריאל ננעצו בחמוקי האגן
המתנועע. המון-אדם חלפו על פניו ובסמוך לו, מתחככים ונתקלים
בכתפו, בזרועו, בירכיו, אבל לכל אלה לא שם לב, הוא התחקה אחר
דבר אחד בלבד, את כל השאר כלל לא ראה. השמלה הלבנה, שבתוכה היה
נתון אותו ישבן הדור, הבליטה אותו להתפאר, ונמתחה עליו הדוקה
ולוחצת. העכוז פנה ימינה וגבריאל בעקבותיו. לרגע קט, שהיה נדמה
לגבריאל כנצח, נעלם מעיניו בין קהל העוברים והשבים, ועורר בו
תחושת תסכול והחמצה, אבל שוב נגלה - כמו בתולת ים שצללה
במצולות והנה שוב צפה על פני המים - במלוא יפעתו, מפואר, נאה
ומפעים. וכל כך ריתק ישבנה של אותה בחורה את תשומת לבו של
גבריאל, עד שחלפה בו המחשבה שהיה מוכן להסמיך אליו את פניו,
להגיש את שפתיו ברטט ולנשק אותו. לחכך את לחיו בשני הנתחים
הבשלים החלקים כמשי ולחוש אותן על עור פניו. או לפחות לטפוח
עליהם קלות, ללטף, לגעת, להרגיש. וכמו אדם ששהה באור השמש
ולפתע נכנס אל חדר אפל, כך ככל שהעמיק להסתכל - התבהרה לנגד
עיניו תמונה חדה יותר, מפורטת יותר ומדויקת יותר. וכשראייתו
הוטבה הצליח להבחין בקווי המתאר של תחתוני המשי הלבנים והצרים
שכיסו רק חלקה קטנטנה מהישבנים המרנינים, כך שהרוב החשוף נשק
לשמלה ולא לתחתונים המינימליים. אלמלא התבונן בריכוז כה רב,
ודאי שלא היה רואה את כל שגילו לו עיניו. הוא והטוכעס התנהלו
בקצב דומה. אם הראשון התקדם במהירות, אזי גבריאל דלק אחריו
בצעדים זריזים ומואצים. אם האט, כך גם גבריאל צמצם את פעמיו -
כך שתמיד נשמר מרווח קבוע ביניהם. לא מרווח גדול מדי, כדי
שאפשר יהיה להסתכל לפרטים הקטנים ביותר, אבל גם לא מרווח קטן
מדי, לבל יעורר את תשומת-לבם של הולכי הרגל. בקיצור, מרווח כזה
המאפשר את ההסתכלות המיטבית - ההסתכלות האופטימלית, וכל זאת
מבלי לעורר חשד מיותר.
לפתע, ללא כל רמז מוקדם, נעצרו שני פלחי הישבן הנשיים בסמוך
לחלון ראווה שהציג מבחר בגדים יוקרתיים ממיטב האופנה החדשה.
עמדו שם עיצובים מדהימים ונועזים... גם הראש וגם ההגיון אמרו
לו להמשיך לדרכו, ובשום פנים ואופן לא להיעצר, אולם רגליו חשבו
אחרת. הן מסמרו אותו למקום ולא הניחו לו להתקדם. שוב המבט רותק
אל האובייקט שריחף כנגד פניו. וכשם שאדם מטה מעט את ראשו - כך
גם הוסטו הפולקס שמאלה בזחיחות הדעת. כעבור דקה הטו כובדם לצד
הנגדי ואחר התייצבו זקופים וגאים, דוממים במקומם ומציגים זווית
חדשה ומעניינת. עכשיו אפשר היה להבחין ביתר-שאת בקווי המתאר של
התחתונים, לראות בדיוק היכן מסתיים משולש התחתון הזעיר ומהיכן
הישבן חשוף למגע הקל של השמלה. וכל כך היטיב כרגע לראות עד
שבמבט חודר אחד היה נדמה לו שהוא רואה את החריץ העובר בין שני
תפוחי הישבנים והיה מוכן להישבע שראה מתחת לתחתונים גם את הפרח
האדמדם והקטנטן. טוסיק בשל ומתוק. ישבן עסיסי. תחת סקסי. שני
פלחי-אפרסק מתוקים נעימים למגע כמשי, חשב בינו לבינו. הירכיים
המלאות והחטובות חייכו אליו במאור פנים. התעורר בו חשק עצום
לשלוח יד אל המקום בו נפגש הישבן עם השמלה, למקום בו הקשר בין
השמלה לישבן ישיר לחלוטין, קשר בלתי אמצעי, הוא מלטף אותה והיא
מלטפת אותו. אילו הייתה מופיעה ברגע זה מאי שם פיה טובה והייתה
מניחה לו להביע משאלה - ללא כל פקפוק היה מבקש להיות אותה שמלה
ברת מזל, להחליק ולגעת להיות כל-כך קרוב וצמוד... הוא התקנא
בשמלה.
וכנביא הלום הזיות כבר ידו נשלחה לאוויר, אבל בו-ברגע חזר
הישבן לתנועה, מתעורר לחיים בנענועים נמרצים כאילו הוא מודע
לנוכחותו של המתבונן. והוא אחריו - נוהה אחר התחת הקורן כירח
במילואו. תנועת עיכוס קטנה, כמעט בלתי נראית וכמעט בלתי
מורגשת, אבל ממנו לא נעלמה. תנועה עדינה, חיננית ומלאת
אצילות.
לראשונה, הוא השפיל את עיניו ונוכח לגלות שאל הישבן המפתה
צמודות זוג רגליים ארוכות, יפות וחלקות הנתונות בגרבי רשת
שחורים. אגן-ירכיים יפהפה המונח על רגליים יפהפיות ומתגרות.
אבל על-אף קסמן, לא עלה בידן של הרגליים להחזיק את מבטו עליהן
לזמן רב. תוך פרק זמן קצר מאד נדדו העיניים אל המקום החביב
עליהן והתמקדו בו.
אגן-הירכיים חצה את הכביש, ריחף מעל הפסים הלבנים, עיכס מעל
הפסים השחורים וכל תנועתו מלאת חיים, מרץ וחיוניות. עכשיו
הסקרנות הלכה וגברה. מיהי אותה בעלת תפוחי ירכיים מטריפים,
ורגליים משגעות? אל איזו בחורה מחוברים אלה?

הוא רצה לגשת אליה ולנסות ליצור עמה קשר. אבל מה יאמר לה? יש
לך תחת נהדר? או אולי - אגן הירכיים שלך מקסים. או אולי - יש
לך את אגן הירכיים היפה ביותר באגן ים התיכון? נכון שהמשפט
האחרון נשמע שנון בשל משחק המילים הטמון בו, אבל לא בטוח שהיא
תאהב את השנינות הזאת.
הבחורה נעצרה ליד מכשיר כספומט והוא אוטומטית התייצב מאחוריה.
עכשיו לראשונה נשא עיניו לעבר ראשה וראה את צדודיתה. היתה זו
בחורה בסוף ה-20 שלה. נאה מאוד.
כשמשך מהמכשיר האוטומטי דף פעולות הבחין בשורה לא מוכרת. היה
מדובר בסכום של שלושת אלפים שלא היה ברור לו מקורם. לצד הסכום
היה כתוב העברה. זה לא הכסף של ביטוח לאומי כי זה כבר התקבל
בתאריך החמישה עשר בחודש ואילו הסכום הזה בכלל נכנס בתשע עשרה
בחודש. גבריאל ייגע את מוחו, אבל לא הצליח להבין מי היה יכול
להעביר לו סכום כסף שכזה. הוא שמח לגלות שבסך הכל מצבו בבנק לא
חמור כפי שחשב. הוא בוודאי לא עשיר, אבל מכל הכספים שהועברו
אליו במהלך השנה נותר משהו שמשתווה לאלף חמש מאות דולר, וזה
לאחר כל ההוצאות, ההורדות האוטומטיות והחזרי החובות ששקע בהן
לאחרונה. את החישובים הפיננסיים תמיד אהב לתרגם לדולרים. הנה
למשל חישב ומצא שדמי האבטלה המשולמים לו הם תשע מאות דולר
לחודש.


הוא היה בטוח שבשעה שהתעסק עם הכספומט הישבן העסיסי יתרחק ממנו
אך כאשר הסב פניו התפלא מאוד למצוא אותו במלוא הדרו לידו.
"אני יכולה לשאול אותך משהו, בחור?" עלה קול נשי באוזניו.
הוא הסתכל בה בפליאה, התעשת ופלט "כן, בטח."
"בעלי שלח אותך לעקוב אחרי?" שאלה האשה בחיוך ערמומי.
"לא, מה פתאום?" השיב בנחישות, "בכלל לא עקבתי אחריך."
"כן, בטח." הטילה ספק בדבריו. "בוא נשב ונדבר על זה על כוס
קפה", אמרה והחוותה בראשה לעבר בית קפה סמוך. גבריאל התלווה
אליה, לא מאמין למזלו הטוב. הם שוחחו במשך שעה וארבעים דקות
בהן הספיק גבריאל לספר את קורות חייו וללמוד לא מעט על הבחורה
המצודדת. ואף על פי שזו גוללה בפניו את קורותיה ואף לעתים היה
נדמה לו שהפליגה לחשוף בפניו סודות פרטיים מאוד, פרט אחד לא
היתה מוכנה לחשוף בפניו. את שמה. "נניח שקוראים לי המלאכית",
השיבה כאשר הפציר בה בפעם הרביעית שבכל זאת תגלה לו את שמה.
מסתבר שהמלאכית היתה נשואה לגבר בן שישים ושתיים. איש עסקים
עשיר ומצליח שהכירה דרך ידיד משותף. וגבריאל היה עתיד לגלות
שהמלאכית הזאת מאוד אוהבת בילויים. כי מייד לאחר שיצאו מבית
הקפה נטלה את ידו והובילה אותו עמה למכונית המפוארת שלה שחנתה
לא רחוק משם. היא יצאה למסע קניות בכיכר המדינה, כאשר גבריאל
נשרך אחריה ומתפלא על הסכומים הגדולים שהיא מוציאה בהרף עין.
שוב ושוב הושיטה המלאכית את כרטיס האשראי שלה למוכרת אחרת,
בחנות אחרת עד שהיה מוכן להישבע שהליידי הצעירה בזבזה יותר
מעשרת אלפים דולר. הם אכלו ארוחת ערב יחד וטיילו לאורך חוף
הים. הוא לא הרגיש איך הזמן עובר והנה כבר כמעט חצות והוא מוצא
את עצמו במועדון מפורסם וידוע. בתום הבילוי הובילה אותו לבית
מלון סמוך כדי לשכור חדר ללילה. היא מיהרה למקלחת. "אל תברח",
חייכה אליו בשובבות.
לאן כבר אני יכול לברוח, חשב לעצמו. הרי אפילו ללשכת התעסוקה
שלא נותנת תעסוקה, אני לא צריך ללכת מחר. אני האדם הכי פנוי
בעולם. כשיצאה מהמקלחת רעננה וריחנית ליטפה את פניו בידיה
הרכות וכבר תשוקתו התלבתה בקרבו. הוא התפשט במהירות ונשכב על
המיטה הזוגית, ממתין שתצטרף אליו. היא הסירה את חלוק הרחצה
במתינות, וגופה נחשף לעיניו טפח אחר טפח. הוא נעץ עיניים
שוקקות בישבן העגלגל והחלק, בחזה העומד, וכשהיא כבר לידו הושיט
את ידיו ללטף את גופה. אבל היא הורתה לו לשכב על בטנו. גבריאל
חש את ידיה הענוגות והנעימות מלטפות את גופו. היא כיסתה
בנשיקות רטובות את עורפו, גבו, רפרפה ליד הישבן ושלחה תוך כדי
כך יד שובבה ומנוסה אל איברו המתלהט תחתיו. המלאכית הזאת בהחלט
לקחה אותו לגן עדן. במגע קל רמזה לו להתהפך על גבו, נושקת
לצווארו, ואט אט בנשיקות קטנות יורדת דרך החזה אל הבטן, עד
שלשונה מרפרפת על האיבר. במיומנות ובמתינות העניקה לו תענוג
אוראלי כפי שאף בחורה לא העניקה לו מימיו.
רק כאשר הגיע הביתה ושכב במיטתו בחדרו שלו הבין שמשהו הוא שכח.
בתוך שכרון החושים הסוחף שחווה ביום הבלתי צפוי והמסחרר הזה,
שכח לקחת ממנה מספר טלפון. ואף היא לא לקחה ממנו מספר טלפון.
איך יפגוש בה שוב?

בימים הבאים בילה את זמנו בטיולים רגליים בעיר. הוא קיווה
שיתקל במלאכית. ולעתים אף היה נדמה לו שראה אותה, אבל התבדה.
אבל תמיד היתה זו מישהי שרק נראתה דומה. כך גם היה בשבוע הבא
והשבוע שאחריו. הוא חשב לשנות את מסלול הטיול ונכנס לרחובות
צדדיים שבעבר לא נהג להלך בהם ובכל זאת לא נתקל באותה מלאכית.
לאחר חודשיים וחצי של חיפושים התייאש מלמצוא אותה.
מי יודע, אולי בכלל היא לא בארץ. הוא עצר במקדונלד'ס כדי לסעוד
את לבו בהמבורגר, צ'יפס וקולה, זה היה המזון החביב עליו. ואילו
היו מניחים לפניו שני שולחנות - באחד ארוחות מקדונלד'ס ובשולחן
השני מיטב המאכלים של המטבח הצרפתי, הסיני והאיטלקי - הוא היה
ללא היסוס בוחר בשולחן הג'אנק-פוד. בשעה שאכל את הצ'יפס עם
הקטשופ שכל-כך אהב, סרק בעיניו את המסעדה, הביט באנשים האוכלים
ושקע בהרהורים.
הוא הרהר במתיקות במלאכית שהטריפה חושיו. הזיכרונות היו טריים
ונעימים. ולפתע גל של חרדה הציף אותו. ואם לא יראה אותה יותר
לעולם. הרי בתקופה האחרונה התרופפו קשריו החברתיים גם עם
ידידים טובים. לאחר שנספה אריק בתאונה עוד באו מדי פעם, אולם
כשהבינו שחלה בו תמורה ושהוא איבד הרבה משמחת החיים שהייתה לו
בעבר, ניתקו מגע, וכבר אינו שומע מהם מזה פרק זמן. עכשיו רק
הבחין בכך שאיש מהסועדים לא היה לבדו, היו שהגיעו עם חבר או
חברה, אמא עם ילד קטן. חבורות קטנות של נערים ושל נערות. לכולם
הייתה חברה כלשהי. לכולם למעט גבריאל. בחורה צעירה, שסעדה
בחברת אשה מבוגרת יותר - אמה או אחותה לא היה בטוח - הגניבה
אליו מבטים מבוישים מדי פעם. הוא הישיר אליה את עיניו העצובות
וחכך בדעתו האם לגשת ולומר לה דבר-מה. אבל מה לומר? לא חשוב
מה, העיקר להגיד משהו, סתם, כל דבר. אם היא מעוניינת ליצור אתו
קשר היא תגיב ולפי התגובה כבר יוכל להחליט כיצד להמשיך הלאה.
משהו עצר בעדו להתרומם ממקומו ולגשת אליה. כאילו מישהו הצמית
אותו בכוח אל המושב. "טוב, אני מיד בעוד רגע כבר אגש אליה, רק
קצת להירגע ואני עושה את זה". הוא הניח את ידיו על ברכיו וכבר
החל להתנתק מהכסא אליו חש מרותק - אלא שלפתע נזכר באותה נערה
בת שבע עשרה ששלחה אליו מבטים ממושכים רבי משמעות, ולא רק
מבטים אלא אף רמזים ברורים יותר והוא היה משוכנע שהיא מעוניינת
לדבר אתו וכשניגש לדבר אליה הפכה את עורה. שוב חש באותו כובד
מעיק אשר הכריע אותו אל מושבו. "טוב, אולי עוד כמה דקות אגש
אליה", ניחם את עצמו, "רק אסיים את הקולה וכבר אני קם". אבל גם
כאשר סיים לשתות עדיין לא הרגיש שהוא מוכן לגשת אליה, לכן
החליט להשתהות רק עוד מעט. הוא התבונן בשאר האנשים הרכונים ליד
שולחנות העץ. הם לא צריכים לקום ולהתחיל עם בחורה אלמונית
שתגובתה אינה צפויה. להם כבר יש חברה משלהם. הם אוכלים,
משוחחים, מסתכלים מדי פעם זה בזה. כשצידד ראשו חזרה לעבר
הבחורה הצעירה שסעדה בחברת אשה שלא ידע לקבוע אם היא אמה או
אחותה, השולחן היה ריק. שתיהן נעלמו בהרף עין. עיניו תרו
במהירות על פני המסעדה כולה, אולם לא היה סימן לא לבחורה
הצעירה ואף לא לאשה שהייתה עמה. הוא כעס על עצמו שלא השכיל
לבצע את המהלך בזמן. "למה חיכיתי?" ביקר את עצמו, "למשיח?
המשיח לא יבוא. יותר מאלפיים שנה מחכים לו וכל הזמן טוענים
שהנה או-טו-טו הוא מגיע, אבל הבן זונה אף-פעם לא בא. ואיפה הוא
היה כשנלקחו חייו של בחור צעיר ותמים בן עשרים וארבע שלא רק
שלא גרם רעה לאיש, אלא אף אהב לסייע לאנשים והתנדב למגן דוד
אדום. וידידיו לעבודה הם אלה שהגיעו למקום בו ארעה התאונה.
תאונה שארעה בגלל נהג שיכור בטנדר מסחרי, שהאלכוהול בלבל לא רק
את דעתו, אלא גם את ראייתו. כי לפי טענתו הוא ראה ברמזור אור
ירוק. עדי ראייה לעומת זאת היו מוכנים להישבע שהטנדר המסחרי
חצה את הצומת באור אדום ופגע בעוצמה רבה באופנוע. ולמרבה הצער
האופנוע ההוא נשא על כנפיו את אחיו האהוב - את אריק. ואריק
בכלל היה בדרכו חזרה הביתה מבית החולים. הוא נסע לבקר את סבתא
שלקתה בשטף דם בראשה. ואל אותו המקום ממנו בא, לשם נשאו אותו
חזרה - אלא שכשהגיעו לבית החולים כל שנותר לרופא הוא לקבוע את
מותו. והחברה של מד''א שהגיעו אל זירת האירוע זיהו אותו מיד,
על אף הקסדה השחורה. כמה פעמים ההורים התחננו בפני אריק שירד
מעניין האופנוע. הם כל כך חששו מפני כלי הרכב הזה. "תרכוש לך
מכונית", הפציר בו האבא. והאם הוסיפה: את הכסף של האופנוע
תקדיש לאוטו, אנחנו נשלים לך את ההפרש, אבל למען השם לא
אופנוע, הרי אחי - דוד שלך חנן - נהרג בתאונת אופנוע. כל
ההפצרות וכל השידולים לא הועילו. אריק היה נחוש בדעתו לרכוש
אופנוע ויהי מה. הוא טען שאם הניחו לו להתגייס לצנחנים והוא
חזר שלם הרי אין שום סיבה שלא יניחו לו לרכב על אופנוע. ושאין
שום סיבה שדווקא עכשיו יקרה לו משהו רע. הוא לא ידע שלא ירחק
היום שבו האופנוע שאליו השתוקק לאין ערוך יהפוך למלכודת קטלנית
- מלכודת מוות.

גבריאל יצא מהמסעדה שהציעה המבורגרים וצ'יפס והחל להתנהל לו
לאיטו, כרגיל לאורך רחובות העיר. מה בכלל אני צריך את הבחורה
הזאת עם האמא שלה, אמר לעצמו במרמור, הרי יש לי את המלאכית.
אבל איפה היא, איפה המלאכית?

בחלק הזה של הרחוב היה ריכוז גדול של חנויות של בגדים אופנתיים
ותוך כדי הליכה הוא הסתכל לעבר חלונות הראווה. לא רק בגדים
ראה, אלא גם מוכרות נאות וצעירות שדמו בעיניו יותר לדוגמניות
מאשר לזבניות. באחת מחנויות האופנה לכדו עיניו אשה מרשימה
ביותר. היא הזכירה לו שחקנית קולנוע מאד ידועה, ששמה כרגע פרח
מזיכרונו. הוא נמשך כבחבלי קסם אל חלון הראווה, כדי להיטיב
לראות אותה, עד שכמעט פניו נחבטו בזגוגית הממורקת. רגליו נשאו
אותו אל סף חנות האופנה. היא הייתה עסוקה עם לקוחה ועדיין לא
הבחינה בו כאשר נדחק פנימה והחל להפשיט אותה בעיניו מכף רגלה
ועד קודקודה. "אה, עכשיו נזכרתי", אמר לעצמו בקול רפה, "היא
דומה שתי טיפות מים לשחקנית היפהפייה שרון סטון, רק צעירה
יותר. אני יכול לעמוד כאן כל היום וליהנות מהמראה המצודד שלה."
לפתע היא צודדה את ראשה לעברו, ושלחה לעברו מבט שיכול להמיס את
קרחוני הקוטב הצפוני. עיניהם הצטלבו לרגע, והם הביטו זה לתוך
עיניו של זה. "האם גם היא רואה את מה שאני רואה?" תהה, "לא, לא
יתכן. כי אני רואה לנגד עיני אשה יפה ובוטחת. אשה אסרטיבית
ועצמאית. מה היא רואה? בחור צעיר בן עשרים ושמונה, מבוהל,
מבולבל, ומיואש?" הזבנית ניגשה לעברו: "שלום אדוני, אתה זקוק
לעזרה?" המילים שהגתה נעמו לאוזניו. "אלוהים אדירים", אמר
בייאוש, "ועוד איך שאני זקוק לעזרה". על פניה נמתחה הבעת
תימהון. "הכל בסדר, אדוני?" "כן כן, הכל בסדר", התעשת, "פשוט
אני זקוק לז'קט חדש."
"אין בעיה", שלחה לעברו חיוך מתוק, "אל תהיה לחוץ, נמצא לך את
הז'קט שישביע את רצונך. בוא אדוני, אני אראה לך, קיבלנו רק
אתמול דגמים חדשים נהדרים. אני חושבת שאני יודעת בדיוק מה אתה
צריך."
"את יודעת ש..." פתח בהיסוס קל, "אמרו לך פעם שאת דומה לשרון
סטון שתי טיפות מים?" ומיד הוסיף "רק שאת צעירה יותר."
"לא", פרצה בצחוק, "זה באמת מאד מחמיא, באמת שמעולם לא אמרו
לי. אבל מתוק מצידך. הנה, תמדוד את זה, ותגיד לי מה אתה חושב."
הדבר האחרון בעולם שהוא זקוק לו עכשיו זה ז'קט, אבל אי אפשר
היה להכחיש שהוא הלם אותו מאד. "נהדר", התפעלה, "פשוט נפלא.
תראה איך הוא הולם אותך. עכשיו יש לך כתפיים רחבות יותר. והצבע
זורק לך אור לפנים. תחייך תחייך - בדיוק - תראה איזה יופי, אתה
ממש סקסי." אחרי כל המחמאות שהעתירה עליו לא ראה כיצד יוכל שלא
לרכוש את פריט הלבוש שכלל לא התכוון לקנות מלכתחילה. הוא שלף
את ארנקו מעומק כיס הג'ינס האחורי ומסר את כרטיס האשראי שלו.
ומה עכשיו? מה יגיד לה? בכל רגע עלול להיכנס לקוח חדש ותשומת
לבה כבר לא תהיה נתונה לו. "מה שמך?" שאל במלוא הביטחון שיכל
לגייס. ובכלל, כעת הרגיש הרבה יותר נוח במחיצתה. "שרון סטון",
ענתה בבדיחות הדעת, "אבל תגיד, באמת אתה חושב שאני דומה
לשחקנית ההוליוודית הזאת?"
"בוודאי", השיב בקול בוטח, "לרוב האנשים אין מעוף. הם עסוקים
במרוץ האינסופי של החיים, טרודים בעניינים שלהם ודואגים כל
הזמן לעצמם עד שאינם מבחינים בפרטים טריוויאלים שלא נוגעים
להם."
"ואתה כן"? שאלה. ומיד הוסיפה, "אגב שמי יעל".
"אני חושב שכן. ואגב שמי גבריאל. יש לי לא רק טביעת עין מעולה,
אלא גם את הפנאי להתבונן לעומק בכל דבר. אני לא ממהר לשום
מקום. יש לי את כל הזמן שבעולם."
"אבל לי אין", אמרה ורמזה לעבר לקוחה שעשתה דרכה לתוך
חנות-הבגדים.
"יעל", אמר וחדר לתוך עיניה, עד שהשפילה אותן. "את רוצה לצאת
איתי?" היא לא הספיקה לתת מענה לשאלתו הגורלית, שבעמל רב הוציא
אותה מהמחשבה הפנימית אל המילים הפשוטות אבל הישירות. הלקוחה
כבר הייתה ליד יעל, מפריחה שאלות ודורשת את מלוא תשומת הלב.
היה זה מבטו הנוגה והנוגע ללב שגרם ליעל ברגע האחרון לסמן לו
בהינד ראש קל שהפיח בו תקווה חדשה. הוא פירש את הרמז כאל תדאג
יהיה בסדר. יעל טרחה שעה ארוכה סביב הלקוחה, שנתגלתה כקשה
ועקשנית יותר מילד שרוצה ממתק - ועכשיו באורך רוח טיפלה
בלקוחה. הביאה פריטי לבוש, החזירה למקום, הציגה בפניה דגמים
חדשים, סייעה לה בלבישת פריטי לבוש עליונים ונקבה במחירים.
מסתבר, שהסבלנות המפליאה שגילתה יעל השתלמה לבסוף, משום
שהלקוחה רכשה שתי שמלות ערב, בלייזר וזוג מכנסיים אופנתיים.
"יעל, היית נהדרת", החמיא לה.
"ראית את הלקוחה הזאת", אמרה בפנים סמוקות, "לא רק שהיא עשתה
לי את היומית, אלא היא פשוט עשתה לי את כל השבוע. היא עשתה
קניות בעשרים ואחד אלף שקל. רק השמלות שהיא לקחה, מחירן שמונת
אלפים האחת."
לרגע אחד חשב גבריאל אולי לשאול את יעל אם היא מכירה מישהי
אחרת שגם כן קונה בסכומים גדולים. מי יודע, אולי המלאכית לקוחה
שלה. אולי יש לה את הטלפון שלה. אבל במקום זה אמר: "עלא-כיפק,
אני באמת שמח בשבילך. אפילו שרון סטון לא הייתה מצליחה למכור
כל כך יפה כמוך. אז מתי אני אוכל לראות אותך שוב, יעל?" לבו
החסיר נקיפה. תמיד כשהגיע לשאלה הזאת משהו בתוכו רעד.
"מתי שאתה רוצה, אני כאן בחנות", התגרתה בו.
"את התשובות האלה אני כבר מכיר", התמרמר, "לראות אותך בחנות כל
אחד יכול, לא? אני מתכוון אם נוכל לצאת יחד." היא נראתה כחוככת
בדעתה לרגע ואחר אמרה: "אתה יודע מה, תבוא מחר קצת לפני שבע
בערב. בשבע אני מסיימת לעבוד - נלך יחד לבית קפה".
תשובתה האחרונה העניקה לו קורת-רוח. הוא נפרד ממנה בהבטחה
לפגישה עתידית לא רחוקה בכלל.

כל הדרך לדירתו כמו ריחף בעולמות אבודים. הוא לא ראה איש, לא
ראה את החנויות שחלף על פניהם, לא הבחין בשתי הנערות הנאות
שקראו לעברו - חתיך! ואפילו לא הבחין באור האדום ברמזור מעבר
החצייה. רק שאגת חריקת הבלמים של המכונית שבדרך נס נעצרה
סנטימטרים ספורים מגופו, עוררה אותו מהרהוריו החולמניים. הוא
עוד שמע קריאות גנאי לעברו: מטורף! משוגע! שיכור! כל מה שרצה
זה רק לברוח מההתרחשות המביכה כמה שיותר מהר. הוא שעט בדהרה
לעבר המדרכה מנגד, ורץ כל הדרך עד לדירתו. כשכבר היה בדירה,
נשען על הדלת מבפנים, עצם את עיניו בחוזקה והתנשם בכבדות, מנסה
לשחזר את שארע שם ברחוב. לכל הרוחות, הרי יכולתי להיהרג, ממש
כמו אריק. ולי אפילו לא היה אופנוע קטלני, כדי שההורים יוכלו
אחר כך להתייסר על כך שאולי היה בידם למנוע את מותו של הבן
הצעיר ואולי אם היו מתעקשים ביתר שאת ולא היו מניחים לו לנהוג
בכלי המסוכן הזה... ואיך זה שהתפרצתי כך לכביש באור אדום? ממש
כמו אותו מטורף שיכור שרצח את אריק. הרי אני לא נגעתי
באלכוהול. אם כך מה בלבל לא רק את דעתי, אלא גם את ראייתי? הוא
החל מדמה את הוריו מתהלכים לאורך בית הקברות, מחפשים אחר קברו
של אריק. פניו של אביו קשים וחמורי סבר, ומשקפי השמש המכסים על
עיניו מסווים את דמעותיו החרישיות. אמו לעומת זאת מתנודדת
כשיכורה, נתמכת על ידי אביו פן תמעד, אחרי שכבר כשלה ונפלה
לקרקע הלחה. "הנה, הנה אריק שלנו", קוראת האם בהתרגשות, כאילו
לא מצבה ראתה אלא אדם חי. והם פוסעים לעבר הקבר - הוא תומך
והיא נתמכת, כי רגליה כבר בגדו בה והכשילו אותה אפיים ארצה.
אבל כשכבר סברו שהגיעו, לפתע אריק נעלם. זעקה מרה מתמלטת
מגרונה של האם "אבל אני ראיתי אותו. בשתי עיני אלו ראיתי
אותו."
והאב משיב באנחה: "אל תדאגי דורית, אנחנו נמצא אותו. המתים לא
יכולים להיעלם לשום מקום".
אך הם לא מוצאים גם לאחר שהאב חוזר ובודק את מספר השורה
והחלקה. ופתאום גרונה של האם נשנק, היא מנסה לומר משהו -
המילים דוקרות בגרונה וחזה מחשב להתפוצץ. עיניה מרותקות לנקודה
ספציפית ופניה מביעות תדהמה עמוקה. "מה דורית, מה קרה, את
נראית כאילו שראית איזה שד."
היא עדיין לא מסוגלת לפצות את פיה, אולם ידה השמאלית מתרוממת
אט אט, והיא מצביעה לעבר מצבה גדולה העשויה שיש גרניט שחור.
האב מצמצם את גביניו ומשתדל לרדת לסוף דעתה. לבסוף הוא מבחין
במצבה אליה התכוונה. עכשיו גם הוא לובש ארשת של תימהון. צובט
את גשר אפו, לוחץ על עיניו ומנער את ראשו, ושוב מישיר מבטו אל
המצבה השחורה העשויה שיש גרניט. "לא יתכן", הוא ממלמל. "זה לא
יתכן". על המצבה היה כתוב באותיות גדולות וברורות: גבריאל גבע
. נקטף בדמי ימיו. בן כ"ח שנים היה במותו. האם קרסה ליד המצבה.
"אין לי כלום בחיים", מיררה בבכי. המילים פתאום זרמו מגרונה
בשצף קצף. כאילו התאפקו ורק ציפו לזה הרגע כדי להתפרץ בלחץ
אדיר. "אין לי כלום בחיים, אין לי ילדים. שני ילדים גידלתי.
הוי אריק, אריק. אבל גבריאל? מתי הספיק זה למות לי. איך לא
שמרתי עליו? איך זה שהנחתי לו למות? איזו מין אמא אני, אם
שהורגת את בניה במו ידיה? אלוהים, בשביל מה נתת לי שני בנים
יפים ומוצלחים, כדי שהמלאכים למעלה ייקחו אותם?
רק טרטור הטלפון הצליח לנער את גבריאל מחזיונותיו. כל אותה שעה
היה רכון על הדלת, שקוע בחזיונות. הוא ענה רק לאחר צלצולים
ממושכים. "הלו, גבריאל?" עלה קולה המודאג של אמו, "הכל בסדר
אצלך, גבריאל?"
"כן, אמא, מאה אחוז." אמר כמי שמתעורר מתוך שינה עמוקה.
"אז למה לקח לך כל כך הרבה לענות? כבר חשבתי שאתה לא נמצא
בבית."
"לא, פשוט ישנתי קצת."
מהעבר השני של הקו נשמעה אנחת רווחה קלה.
מאז מותו של אריק אמו לא מניחה לו. היא לא מסתפקת בביקוריו
בסופי שבוע, אלא מתקשרת אליו לפחות שלוש פעמים בשבוע.
"אמא, את לא חייבת להתקשר כל כך הרבה. אני כבר בחור בן עשרים
ושמונה, יש לי חיים עצמאיים משלי."
"אני לא יודעת, גבריאל. הייתה לי תחושה לא טובה, הייתי מוכרחה
להתקשר כדי להירגע."
"תעזבי אמא, כל שני וחמישי יש לך הרגשה לא טובה שמשהו לא בסדר.
הכל בסדר, תעשי לי טובה - תהיי קצת יותר רגועה."
"גבריאל, אולי בכל זאת תחזור לגור אתנו. חבל לשלם כל כך הרבה
כסף לדמי שכירות כאשר עומד לרשותך כאן חדר פרטי משלך."
"אמא, כבר דיברנו על זה. ואת יודעת שאני לא חוזר, אז בבקשה
תרדי מהעניין הזה."
היא השתוקקה לשאול אותו אם הספיק להכיר מישהי נחמדה, אם הוא
מצא עבודה, אבל מכיוון שלא רצתה להישמע טרחנית מדי נשכה את
שפתיה ועצרה. ורק שאלה אם הוא מגיע ביום שישי. הוא אמר שכן,
וסיים את השיחה בהבטחה להתראות עם הוריו בסוף השבוע.

יום המחרת ריגש אותו קמעה. היום הוא אמור לפגוש את יעל. הוא
השתרע על מיטתו הגדולה, שלא חשה חמימותה של אשה כבר חודשיים
וחצי, והרהר בעונג ביעל היפהפייה. זה ממש כמו לצאת עם שרון
סטון. והיא כל כך חייכנית ורגישה וטובה. בלבו נשא תפילה קצרה
שהקשר ביניהם יעלה יפה. אלוהים, תעשה הפעם שזה ילך, רק הפעם.
אני כבר כמעט מאוהב בבחורה הזאת. אני מרגיש שרק היא יכולה
להרגיע לי את הכאב, להשכיח את הייאוש, כי קורנת ממנה כזאת מין
שמחה טבעית. והיופי שלה - רק להסתכל וכבר כל הכעסים נשכחים. כל
הטינה, הזעם והייאוש מתפוגגים לנוכח חיוך גדול ולבבי מצידה.
הוא הפליג במחשבות טובות ונעימות אודות יעל, עד אשר נתעוררה בו
תשוקה חדשה. ידו נשלחה להפשיל את תחתוניו, ולספק את יצרו
המתגבר, אך הוא נמלך בדעתו, מחליט לשמור את מלוא אונו בשבילה.
הרי לא ירצה לאכזב אותה. וידע שהפעם הראשונה מאד חשובה. הוא
כבר יעניק לה עונג כפי שמעולם לא חשה. הוא ישקיע הכל בקשר הזה
ויעשה הכל למענה, כדי להשביע את רצונה. ואף-על-פי שהפגישה
נקבעה לשעה שבע בערב וחנות האופנה הייתה רק במרחק של כחמש עשרה
דקות הליכה רגלית מדירתו, הוא הקדים להתכונן ונכנס אל האמבטיה
הלוהטת בשעה ארבע. תמיד אהב לטבול באמבטיות חמות מאד ובדרך כלל
גם שהה בהן כארבעים דקות לפחות. המים החמים שהקיפו את גופו מכל
עבר נגעו בכל נקבובית בעור, חדרו לכל נקב בגוף, ונסכו בו הרגשת
רוגע והתנתקות. כאילו היה דג במים, חופשי מהטרדות ומהצרות
שמתחוללות על פני האדמה. בעיקר אהב לשכב על הגב, לעצום את
העיניים ולטבול את הראש, כך שהאוזניים יושרו במים. במצב זה
אוזניו קלטו רק את פכפוך המים החרישי.
בעוד כשעתיים לערך יפגוש ביעל היפהפייה, והנה הוא מצוחצח, נקי,
נאה ובמלוא אונו - למענה. את הבגדים התאים בקפידה. מכנסי ג'ינס
יוקרתיים ואופנתיים, חולצת חצי גולף חלקה בצבע שחור, שעליה לבש
את הז'קט החום שמכרה לו, שאמנם כלל לא תכנן לרכוש אותו אבל לא
יכל לכחש שהוא הלם אותו ביותר. הצצה חטופה אל המראה, והוא רואה
כנגדו בחור נאה למדי. עיניים חומות בהירות בצבע הדבש, עור בהיר
שהשתזף מעט בעת טיוליו הרגליים, ושער שגונו תואם את גון עיניו.
"בכל-זאת יש בי משהו", מלמל בסיפוק, "מכוער אני לא. אבל למה עד
עכשיו הלך לי כל כך קשה העניין הזה עם הבנות? אפילו המלאכית
הזאת נעלמה מחיי. טוב, מי יודע, אולי מרגע זה והלאה הדברים
יסתדרו הרבה יותר טוב והרבה יותר בקלות". ושוב הוא שיווה לנגד
עיניו את יעל. את חיטובי גופה הנאה, את גזרתה המחמיאה, השער
הבהיר והרך, הפנים המתוקות. "היא פשוט חתיכה! אבל לא רק היופי
- איזה חיוך כובש, למי שמחייך ככה מוכרח להיות לב טוב. והיא
התברכה באורך רוח ובשלוות נפש, הלוואי שהיתה לי חצי משלוות
הנפש שלה. כשירד אל הרחוב חש שרגליו נושאות אותו בקלילות רבה,
הוא ריחף לאורך חנויות פיצוציות, חלונות ראווה למכביר, וחרף
העובדה שחלף על פני מאות אנשים בדקות ספורות אלה לא הכיר אף
אחד מהם עד כדי כך שיוצרך לברכם לשלום. וזה היה נוח לו. את
חלקם כבר זיהה מהטיולים התכופים שערך.
כאשר הגיע לחנות הבגדים שבה עבדה יעל, השעה היתה תשע דקות לפני
שבע בערב. הוא נכנס פנימה, מפלס דרכו בין הלקוחות, ושתי גברות
צעירות שבחנו שמלות ערב מפוארות. גבריאל תר בעיניו אחר יעל.
הוא הבחין במוכרת נוספת בחנות. אשה בסביבות גיל הארבעים שניגשה
אל הלקוחות.
"תסלחי לי", פנה אליה, "איפה יעל?"
"יעל", חזרה אחריו מוכנית, "אתה רוצה את יעל? אולי אני יכולה
לעזור לאדוני?"
"לא, אני פשוט קבעתי איתה להיפגש כאן", אמר בחוסר נוחות.
"יעל כבר לא עובדת כאן", אמרה האשה.
גבריאל חש שקצב נשימתו גובר. "אז איפה היא, יש לך טלפון, את
יודעת איפה היא גרה?"
"כן, אני יודעת", השיבה האשה וגבריאל נשם לרווחה. "אני יודעת
איפה היא גרה, אבל זה כבר לא יעזור לך."
"למה?" תהה גבריאל ומצחו התקמט.
"מפני שאתמול בלילה היא טסה לניו זילנד."
"מה פירוש טסה לניו זילנד?" השתומם.
"טסה, טסה", האשה הדגימה בידה תנועת אווירון כאילו היא מסבירה
לילד קטן. "זה כבר היה מתוכנן. היא הודיעה לפני חודשיים שהיא
טסה לטיול לשנה בניו זילנד."
גבריאל התקשה לנשום. והמבוכה שחש באותו הרגע. איזה מנוולת היעל
הזאת. איך היא שיטתה בו. קבעה איתו להיום בערב בשעה שהיא יודעת
היטב שכבר בליל אמש היא יוצאת את גבולות הארץ. שוטה שכמותו,
איך האמין לה.
בת זונה, סינן בחריקת שיניים. זונה בת זונה. איזה עולם זה.
בני זונות, כולם בני זונות.