חנוכה, מאה שערים. בכל חלון ניתן לראות אורות קטנים מהבהבים,
מחזה מרהיב בשכונה בה לא תמיד חשים את האור. נעים להלך שם,
בצינת הערב הירושלמית, ברחובות השכונה הישנה, ולהביט כיצד
האורות מכלים את עצמם, דועכים אל הלילה, מקבלים עליהם את גורלם
להסתיים, להגמר, בבוא זמנם.
חג האורים, במקום היהודי ביותר שניתן להעלות על הדעת. נשים
טורחות מקרצפות את הסירים שדבק בהם שמן טיגון הסופגניות.
הגברים משוחחים דברי חכמה, לבושים בשטריימל חגיגי ואילו הילדים
נפוצים לכל עבר ושוב שבים, משחקים כמו ילדים.
נר שישי זה היה, ככל הנראה, והגיע זמנה לשוב הביתה. אותה נערה
ירושלמית צועדת לכיוון ביתה, בית מתקלף וישן, בו מצויים אמה
וששת אחיה. אח נוסף היא מחזיקה בידיה, נולד לא מזמן, מדמיינת
שהיה שלה, שלה ושלו.
הוא דמות נשכחת, כמו צל שיש להפטר מזכרו. כל פעם מחדש, בתפילות
הלילה, הנערה היתה מתפללת שילך, שייעלם, אבל זכרו לא מש ממנה.
אשה טמאה היא כעת, אבל אשה. אשה היא אשה כשלמדה את טעם האהבה,
מנסה לשכנע את עצמה בעודה צועדת לכיוון הבית, אחיה רדום בידיה.
האורות כבר כמעט כבים והיא יודעת שכך גם אורה שלה.
את אותו הבחור, שהפך אותה מבת ישראל החסודה לאשה אסורה, היא
יודעת שלא תראה עוד. הוא כבר מזמן התנדף, התפוגג עם הרוח,
והותיר אחריו רק את הידיעה החמוצה-מתוקה על מותה של נערה.
שרה גיטל עולה במדרגות המתפוררות לביתה. נר שישי, חנוכה. עם כל
צעד היא משילה שכבה אחת נוספת. לא, היא לא תהיה עוד קרבן לאהבה
אסורה. היא אשה חזקה, והיא לא תשא בהשפלה נוספת. די במה שספגה
מהבחור שברח. די והותר.
לאחר שמשאירה את אחיה בשקט במיטתו ואורזת תיק קטן, היא משילה
גם את שמה. מעתה ואילך תקרא שירי.

כביש מספר אחת מוביל לעיר האורות תל אביב. לילה ירד על העיר
ושירי ישבה באחד המקומות הטרנדיים שנפתחו לא מזמן.
לגופה שמלה קטנטנה שנקנתה בשינקין אתמול, ניסתה ללא הצלחה
להשתלב בשיחת חברותיה.
הן היו שקועות בשיחה ערה על החבר'ה מהצבא, ועל המסיבה מחר של
ההוא מהשייטת. מצדו השני של הבר קורץ איזה גבר לחברתה והיא
נעלמת. החברה השניה מזמן נבלעה בשירותים, ואו שטבעה שם או
שאלוהים יודע מה.
כן, שוב ליל בדידות תל אביבית. עוד שלוק מהקרלסברג, והיא
החליטה לטייל קצת ולראות מה קורה מסביב.
תוך שניות מספר נתקלה, איך לא, באיציק אחד. איציק אחד הוא
תופעה ידועה בחיי הלילה, אותם היא למדה להכיר טוב כל כך בשלוש
שנים בהן חצתה את הגבול לתל אביב ולא שבה עוד.
אותו איציק אחד הוא זה שלוחש על אזנה את שאלת המחץ "את באה לפה
הרבה?" ולא מחכה לתשובה, מיד מתיישב ומתקרב. כן, למרות שהיא
כבר שנים מספר בעיר הזו, היא לעולם לא תבין את דאגת הגברים
לתדירות הגעתה למקום. מה, הוא חבר של הבעלים? הוא מסקר את חיי
הלילה התל אביביים העדכניים? מה לכל הרוחות גורם לו להתעניין
במספר הפעמים בשבוע בהן היא יוצאת עם חברות שאיכשהו תמיד
נעלמות, דופקת את הראש עם איזה אלכוהול מזדמן ואנא ערף מה עוד,
וחוזרת הביתה מוקדם מדי בבוקר?
בעוד שירי מתעמקת בסוגיות הכבדות, כמו היו איזו שאלה תלמודית
שאבא שלה ואחיה הגדולים היו מתפלפלים בה אל תוך הלילה, מותירים
אותה מאחור, היא מגלה שאיציק אחד עדיין מדבר. והנה, היא יודעת,
מגיעה שיחת החולין.

אז מה, לומדת? משפטים? סאחתיקה עלייך. ומאיפה את... תל אביב,
כאן באזור. ובמקור... ירושלים. ירושלים? מכירה את מוטי? לא? לא
נורא. אז מה... איפה למדת... באולפנה?! וואלה??? מה דוסית???
דתל"שית??? וואלה מגניב. גם אני ממי, אפילו היתה לי כיפה על
הראש אבל וואלה נשבר הזין, אלוהים כאן אלוהים שם, צריך לבלות
טוב, לא מותק? בטח שכן, את נראית אחת שיודעת לבלות. אפשר
להזמין לך צ'ייסר? אני מזמין, עלי בובה, מה את שותה אני שותה.
כשר, אני מבטיח! (קורץ קריצה דבילית וממשיך). אז וואלה בובה,
את הרב קוק את מכירה? (היא שומעת נכון או שהוא ביטא את שמו
כרגע הרב KOK?) אז זהו, שבישיבה למדו אותו, איזה משהו, אורות
תשובה, מכירה? אה, זה לא שלכם? וואלה, יש מצב, של החבר'ה שלנו,
של מזרחיסטים. אז מה את? מהכבדים? וווווווווואאאאאאאאיייייי
מגניב. עם פאות והכל? ושועלים מתים על הראש, וילדים שקוראים
להם מנחם מענדל? (לכי ספרי לו עכשיו מה השם המקורי שלך).
פצצות. אומרים שהן חמות, החרדיות האלה, אבל אף פעם לא ניסיתי.
טוב, תמיד יש פעם ראשונה... אז מה... את באה לפה הרבה? נכון,
כבר שאלתי. ברמן! עוד צ'ייסר!!!

איציק אחד ממשיך לדבר, מביע הבנה מסוימת לגבי מצבה העדין של
שירי כדתל"שית ותיקה, ובעוד הוא מתפלפל בדברי הרב קוק (עם חולם
מעל הוו, בבקשה), היא תוהה האם חברתה שעדיין לא חזרה מהשירותים
פשוט נפגשת עם כבוד הרב היקר בצורת אבקה.
איפה החברות שלה, איפה, היא חושבת ומחפשת הצלה. איציק אחד כבר
לא שם, אבל משהו בזה שהוא מ"שם" מצית זכרון ישן. היא מתחילה
להתגלגל מצחוק כשהדימוי הראשון שעולה לה בראש הוא דוד המלך,
שמתפלל "על מי מנוחות ינהלני" באיזה פרק תהלים ובאותה נשימה
צורח על אלוהים שלו שיוציא אותו מהבלאגן שהחותן שלו דחף אותו
אליו.
פתאום הוא עולה לה כל כך חי, כל כך קיים, יושב במערה במדבר
ומדבר לעצמו, שורט את הקירות, משתגע.
היא, שירי, מכירה אותו טוב, היא יודעת. גם היא בורחת, אבל לא
משאול המלך אלא מהעבר של עצמה, מהזכרונות של עצמה. היא בורחת
לשום מקום, יושבת במערה ומתפללת לאחרית הימים בהם ימחל לה על
מה שעשתה לפני כמה שנים, כשהיתה ילדה והתאהבה. אבל מי זה
המוחל, מי זה? היא הרי לא מאמינה עוד בבורא עולם, ומה שבטוח זה
שהוא לא מאמין עוד בה.  היא נזכרת וממשיכה פנימה, עמוק לתוך
הסצנה שיצרה בראשה.
לימים בהם פגשה את צילה בנקודה לא ברורה בנחלאות, כאשר נקלעה
לשם בטעות. לובשת את מדי הפינגווין של האולפנה, חצאית שחורה
וחולצה מכופתרת לבנה, היא צעדה שם בשכונה החילונית האסורה,
ומולה עמד חייל מאובק, מחייך אליה חיוך שידעה שיקח אותה
למקומות אחרים.
שלום ילדה, הוא לחש לה והיא עמדה דומם בפינה ברחוב הנורא ההוא.
את מכאן? הוא שאל והיא נרעדה. זהו גבר זה? זוכרת את עצמה תוהה.
אחד מהם, מהאחרים, אלו שלימדו אותה כל כך לשכוח. רצתה להכניע
את הרעד שבה, זה שהוא יצר בלוחשו לה מי את? והיא שואלת את
עצמה, צעירה ומבולבלת, מי אני באמת, מי אני.
היא צעדה דומם בנחלאות והוא אחריה, צעד אחד צעד, טפיפות רגליהם
הם הדבר היחידי שנשמע ברחוב הירושלמי שהיה שקט כל כך. הוא לא
אמר מילה, והיא ילדה טובה, כמו הלכה ממנו והלאה, נמנעת מלסובב
ראשה אחורה ולהביט בעיני מה שפחדה ממנו כל כך אז. זה היה הרגע
בו הוא עשה עצמו הצל שלה, חרש הולך אחריה במקום לא לה.
פנתה אליו ואמרה לו לך. לך ממני, איש רע, לך ואל תחזור. אבל
עיניו, עיני אותו האיש הרע, חייל במדינת השחיתות שיש לחסל עד
בוא מלך מלכי המלכים, הביט בה בעיניים גדולות כל כך. האם רוע
יכול להסתתר בעיניים אלה? האם ייתכן שהמדים המאובקים האלה הם
מדי הטומאה, ועיניים אלה הם עיני הזאב הרע, המפתה והמושחת, זה
שלמדה להדחיק, להסתיר ולסלק מעליה כאילו היה מת?
היא זכרה מה שלימדו אותה. על אותם חיים אחרים, שמחוץ לעולמה
שבבית המתפרק ההוא. היא ראתה אותם ולמדה יפה כל כך להמשיך
הלאה, אל עולמה, אל המשנה שלימדוה.
צועדת שם והוא אחריה, מנסה לחשוב על אביה ועל פלפולי התלמוד
שהיה בוחן עם אחיה בלילות בהם לא יכלה להרדם. היא שמעה
והקשיבה להם, בעודם מדברים על "האחר", זה שנקרא אלישע בן
אבויה, זה שהטיל ספק בהכל ורכב, רחמנא לצלן, על סוסו ביום
כיפור לתוך היער.
טפיפות צעדיו נשמעו כמו צעדי סוסו של האחר. היא הסתובבה אליו
וביקשה ממנו, בעברית של פעם, להסתלק. ושוב עיניו, ושוב עיניה,
ושוב הכאב הזה שמפלח את בטנה והשם יודע מאין הופיע.
באותו רגע היא נהייתה האחרת, בתו של תלמיד חכם, עני מרוד, רצתה
לטפס על סוסו של האחר ולהעלם אתו ליער בחשכה. הוא הביט בה וקרא
לה לשוב עמו, לשוב עמו אל המקום בו יבחר, והיא, נערה בת 17
חרדית וחולמנית, רצתה לקבל את התשובה לשאלותיה.
שניה ועוד שתיים, והיא הופכת לצילו. הוא מוביל אותה לגן נסתר
ושם היא משוחחת, לראשונה בחייה, עם גבר שאינו אביה או אחיה.
לבה פועם בחזקה, והיא שואלת את עצמה מהי אותה תחושה והאם
אלוקים יושב לו בשמיים ומתכנן את הנקמה לה היא ראויה. ילדה
רעה, ילדה רעה.
עיניו, באופן מפתיע, רכות כל כך, מרגיעות. ידו נוגעת בידה, מגע
אסור, יוצר בבטנה את הנחש מגן עדן, של אדם וחווה, כמו זוחל
בתוכה ולא חדל מלהתהפך.
חווה קטפה את הפרי, וכך גם היא, שרה גיטל של אז.
כמהה לחוש, לטעום ולהבין את טיבו של פרי עץ הדעת, את טעמו של
המושג לדעת אשה. חושבת על הפגישות הצפויות עם אברכי הישיבה, על
התהליך הידוע של בחירת החתן המתאים. ואז שוב, יד נוגעת, מחממת,
ושוב אינם אותם אברכים. עוד שניה היא תיפול מגן עדן, צפויה לים
ייסורים בעודה מנסה להתרגל לעולם החדש. בצער היא תלד בנים, היא
ידעה. ושכחה. באותה שניה היה זה הוא, והיתה זו היא, והם שניהם
היו האבות הקדמונים מטיילים בינות העצים הסבוכים, הוא גבר היא
אשה.

נזכרת בחזרתה הביתה. איפה היית מיידלע, שואלת אמה ועיניה
דאוגות. אמא הטובה. פוטרת אותה בסיפור קטן ונכנסת למיטתה לצד
אחיותיה ושותפותיה לחדר, והדמעות שוטפות את עיניה אל הכרית,
יודעת שבקרוב תקבל את שכרה על החטא שחטאה. אוי, טעמו המתוק של
החטא, טעמן המתוק של עיניו הבוחנות אותה.
צמתה הפרועה מעידה על מצבה הסבוך, לבה הפועם מביע את כאבה
המתגבש באזור הבטן.

גומעת עוד מעט מהבירה הנעלמת היא ראתה את סיפור אהבתה מול
עיניה, ורגשותיה הנעריים הראשוניים חזרו אליה כאילו שוב היתה
שם, בגינה שליד נחלאות, עם החייל שהביט בה, שהבטיח לה את
אהבתו.

פגישותיהם נעשו תכופות יותר ויותר, והיא ידעה שימיה במאה שערים
ספורים. מביטה בכאב אל משפחתה ונפרדת ללא מילים, לומדת ממנו על
החיים שם בחוץ, בעולם הטומאה, וכמהה להתקרב לדבר האסור.
לאט לאט הוא ניתק אותה מנעוריה, מתמימותה, והיא למדה לשחק את
המשחק שנערות תל אביב היו טובות בו כל כך. מניפה שערה הצידה,
מעבירה לשון על שפתיה, מביטה בו במבט מלוכסן. לומדת לשים רגל
על רגל, לסרוק שערה בשתי אצבעות. והוא שתה את סיפורה כמו היה
הלך במדבר וכמה לעוד טיפה, והיא נתנה לו טיפה וגנבה עוד
שתיים.
הנה נהפכה הילדה התמימה לנערה, ומשם לאשה חזקה, מפתה ומושכת.
וביום ההוא, שרצתה לשכוח אבל כל כך זכרה, היום בו ידעה את הפרי
בשיניה, נגיסה של ממש, הוא לא היה עוד, נותר צללית בחשכה,
מתנועע עם צללי צמרות העצים שלחשו לה לכי, לכי מכאן, הסתלקי.

היא הסתלקה.

פתאום היא רואה את דמותה של אמה מול עיניה, ופתאום מתגבשת מולה
סצינה בה אמה מגלה ששרה גיטל שלה נעלמה. שרה גיטל, הילדה
הטובה, אהובת המלמדות, חברתן של כל בנות השכונה? שרה גיטל שלה
שיכלה להפוך לאשה ואם בישראל, להרים בית יהודי לתפארת ולהיות
גאוותה של אמה? לא ייתכן. לא היה ולא נברא. היא כבר רואה אותה
מבכה את בתה ביידיש "אויי וייז מיר, מיידלע דס, מיידלע, מוי
נשומע..."
ומתוך ספר הספרים צץ מולה פתאום סיסרא, מפרכס עד שנשמתו יוצאת,
נרצח רחמנא לצלן ביד אשה. והיא, שירי, מרגישה כמו אותו כנעני
חוטא, שמחה לרגע על שמת, שמחה שנרצח, שהושמד, אך בנבכי זכרונה
עוד זכורה לה אמו - "בעד החלון נשקפה ותיבב"... בוכה על בנה,
שהיה אמנם רשע וכנעני וכל אלה, אך עדיין היה בנה...
שלוש שנים עברו והכאב עדיין מפלח בכל פעם שהזכרונות עולים.
איציק אחד חוזר, ומתיישב, ושוב מתחיל לדבר, ושירי כבר עייפה
מהדמויות התנכיות שמזכירות לה את עוונה, מדברות ובוכות ומצטטות
אחת את השניה. כמו לשגע אותה, לטרף אותה. החברות שלה ממילא
אינן, ולנהוג היא בטח כבר לא יכולה.  תראו אותה, סטודנטית
מתוחכמת ולא יכולה אפילו ללכת לבד. לאן נעלמו הזכרונות
והמאוויים של ימי נעוריה.
בין מבחן בכלכלה למבחן במשפט האנגלי היא הפכה לזו שיוצאת לילה
לילה, עם חברותיה לספסל הלימודים. שוב לא היה עוד מגעו של גבר
מגע אסור, אלא מגע של כיבוש, של הישג, של נצחון. כל התנסות
שפעם נראתה אסורה היתה כעת לגיטימית מאין כמוה, כמו מנסה
להעביר את בשרה מבחנים של אש. בהתחלה היו צורבים ומכאיבים וכעת
אין הם נוגעים עוד, כמו לא קיימים. אותם גינונים מרגשים מהגינה
האבודה של נחלאות הפכו לתנועות רצויות של פיתוי אנשים שלא היו
קיימים בחייה. רגל על רגל, שיער צבוע מתנופף, ולבושה מלגלג על
מדי הפינגווין של פעם. אין עוד ריגוש, והנחש שפעם מחץ את בטנה
הפך לנשל דהוי בזכרונות העבר. גינות אבודות נהיו דירות שכורות
במרכז תל אביב, עם צנרת רקובה ושיעול עצבני מעישון הסיגריות
הבלתי נמנע. לא היה עוד איסור, לא היה יותר חטא, באהבה ובמלחמה
הכל מותר- היא היתה משננת לעצמה ברגעים כאובים מדי. לא, לא
היתה זו אהבה. היתה זו מלחמה - מלחמה עקובה מדם בה לא היה לה
ספק שהיא חייבת לנצח בה, בכל מחיר, מה שיידרש. הנצחון היה שלה,
שורף ומכאיב ובמחיר של בדידות תהומית וציניות קרירה בשרב התל
אביבי הקופח. מה שיידרש. כעת היא חופשיה.

איציק אחד טופח על שכמה, מעודד אותה לצאת מהרהוריה ולהמשיך עמו
אל עולמו, להמשיך ולהלחם את מלחמתה שהחלה בה לפני שלוש שנים,
כשהמציאות טפחה על פניה וחייבה אותה לתלוש את עצמה החוצה אל
העולם שבחוץ.
הולכים? חייכה אליו את החיוך המעושה שפיתחה לעצמה.
יוצאת מהבר, מתנודדת, והוא אוחז בה שלא תיפול ותביך את עצמה.
לרגע אחד ידו קיבלה את חומה של היד ההיא, של הצל מהגינה
בנחלאות, זה שנעלם לבלי שוב והותיר אותה מנותקת מנעוריה
ועולמה.

כביש מספר אחת. פז'ו שנת 86' מתפרקת מקרטעת, משתנקת על הכביש
המהיר. שיער מקורזל צבוע לאדמוני, זכר לדוד שהעריצה בילדותה.
חושבת על הילד שהכריע את הפלישתי הרשע באבן קטנה בין עיניו.
חושבת על הפלישתי שבתוכה, זה שרצתה כל כך להכניעו על ידי כל
אבן אפשרית, שיפול במפלה אחת ותעלם.  שירי נוהגת ומחכה לרגע בו
תרד מהאוטו בשכונה הישנה. היא כבר רואה בעיניה את עיניהם של
ילדי השכנים מושפלות, אולי אפילו תזכה לקריאות "שיקצע" נלהבות,
בוחנות אותה כמו באיבה אך בעצם בסקרנות שאין כמותה למראה היצור
המוזר הזה, הבחורה המגעילה הזו.
הכביש חסום, אולי יש איזו הפגנה, ואבן קטנה נזרקה לעבר מישהו
בישראל שנת 2005.
הנוף האפרפר התל אביבי כבר מזמן הפך לנוף הירוק של הכניסה
לירושלים, והכביש הישר כמו סרגל הפך לפיתולים פיתולים, והיא
מתפתלת בהם כמו בחייה שלה.
מכסה עצמה באיזה צעיף, רועדת מהצינה הירושלמית ואולי גם מצינת
הפחד שאחז בה.
חונה וצועדת בשכונה הישנה, וילדי השכנים אכן מביטים לעברה
וזורקים הערות ביידיש שמזכירות משום מה את קריאות הגברים
בטיילת ביום שישי - אבל ביתר קדושה.
הולכת ושומעת את הקולות הישנים, את הכלים, רואה את הגברים
השחורים והנשים העטופות, חולפת ליד הסמטה בה אחזה בפעם האחרונה
בידו של הבחור ההוא לפני שהפך לצל ונעלם.
הבית הישן, הקירות המתקלפים, נגלים לעיניה. חושבת על האח הקטן
ההוא שבטח כבר גדל, ואולי אפילו נולד עוד אח או אחות - למלא את
החוסר שיצרה הבת שהתפקרה ונעלמה.
עם כל צעד הופכת שירי שוב לשרה גיטל, אולי בפעם האחרונה.
תמונות ילדותה, תמונות עברה, תמונות ליל האתמול בבר. אורות תל
אביב ואורות החנוכיות של הלילה ההוא במאה שערים מתערבבים
ומתערבלים בתודעתה. היא ממשיכה לצעוד, שיערה מתנפנף, היא
מועדת, מישרת את בגדיה ומתחילה לטפס במדרגות הרעועות. זה כבר
לא משנה מה יגידו או מה יקרה או לאן היא תגיע. היא חוזרת לרגע,
רק לרגע. שהכל יהיה בסדר, שיסלחו, שישכחו, אפילו לשניה אחת.
היא יודעת מה היא רוצה באותו רגע. היא יודעת.
פשוט רוצה חיבוק של אמא, לרגע אחד, להיות שוב הילדה שלה,
האהובה, מיידלע של אמא. שתאחוז בה ותחבק אותה ותתן לה כוחות
שאף אחד כבר לא ייתן בעיר של האחרים. זה נורא קטן, באמת,
ואפילו אמא של סיסרא שהיה כל כך רשע ביכתה את מותו. אז שאמה
שלה תוותר על חיבוק ילדתה האהובה? שתסלק אותה מעליה, תאמר לה
שזהו, שמתה, שישבו עליה שבעה ונסתיים ונגמר? לא. הכל יהיה
בסדר, ואהבת אם חזקה מתקנים וכללים. מטפסת עוד מדרגה. היא
יודעת מה היא רוצה.

חיבוק של אמא. רוצה.