[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נכנסתי לאולם הספורט של התיכון שלי. אני וחברים שלי הצלחנו
לשכפל את המפתח עוד כשהיינו בתיכון. נראה לי שאנחנו הראשונים
מזה הרבה שנים שהצליחו לעשות את זה - ככה היה לנו איפה לשחק אם
היה חם מדי, מאוחר מדי בלילה או כשירד גשם. הרגשתי ממש גאה שיש
לנו את הנכס הזה, מגרש כדורסל משלנו מתי שאנחנו רוצים. עשינו
רק שני מפתחות בשביל החברים שגרים הכי קרוב, כדי שלא יהיו יותר
מדי עותקים שיגיעו לידיים הלא נכונות. את כל הסוד הקטן אפפה
הרגשה של מתח וגאווה קבוצתית. החושך והריקנות בכניסה לאולם,
שלפני שעות מספר היה מלא בילדים מתרוצצים, אסטמתיים שיושבים
תמיד בצד, פרחות שתמיד יש להן פטור, נערות גומי גמישות ועוד
כאלה ואחרים שבסך הכל יוצרים ממש תמונת חלום רטוב של פדופיל
ממוצע.
ממש נהניתי מכל "הבעלות" הזאת על האולם. אם יהיה לי ילד, אני
אזרוק לו את הרעיון ואעודד אותו לגנוב ולשכפל את מפתחות אולם
התיכון שלו - אולי בעתיד הכל יהיה ממש מתקדם ואז הוא יצטרך
להכין עותק של רשתית העין של המורה להתעמלות לשם כך. כך או כך
אני אעזור לו.
לכל מתבגר יש רגעי שבירה - יש עוד מלא רגעים אחרים אבל בואו
נתמקד בשבירה, אם זה בסדר. קשה להסביר את זה, מה גרם לי
"להישבר" - לחשוב רעות על עצמי, לרצות להיות לבד, לחשוב על כל
דבר שקרה לי, לשחזר אותו במוח בצורה כזו שאין לי טעויות ואני
תותח בכל מה שאני עושה. תמיד למדתי משהו מהמחשבות האלה, כל עוד
הן לא היו ממש פרי הדמיון ומנותקות מהמציאות. בכלל, נראה לי
שגיל ההתבגרות זה תקופת המחזור של הגברים והנוער בכלל -  אנו
יותר נוירוטיים מוודי אלן, יותר חסרי עמוד שדרה מצרפת במלחמת
העולם השניה, מיוחמים כמו הפינצ'רים האגרסיביים האלה. פאק! איך
אפשר שלא להישבר מדי פעם.
ברגע השבירה שלי, האולם הפך למקלט. באמת היה בו מקלט, יותר
מקלט מטאפורי. בפעם הראשונה שבאתי אליו לבד בחושך פחדתי מעצם
העובדה שאני לבד ואני לא שומע כלום חוץ מהנשימות שלי וצעדיי
החורקים משפשוף החול תחתיהם. הכל חשוך, הפלאפון המסכן שלי מאיר
לי את הדרך ואני לא פותח את האור, כי פשוט לא הרגשתי נכון עם
אורות עליי. אני בנקודת שבירה פה, חושך תמיד עדיף. היה לנו
מזרן עבה וענקי של קפיצה לגובה. גררתי אותו למרכז האולם. הרעש
של הגרירה הדהד בכל האולם כמו אזעקת פריצה, עד כדי כך היה שקט
שם. בזמן הגרירה שמתי לב לפנס רחוב, שמצליח להגניב כמה קרני
אור למרכז האולם. גררתי את המזרון הגדול לשם וזה נראה כמו ספוט
לייט על המזרון עצמו, כשכל השאר נמצא בחושך מוחלט. נשכבתי על
המזרון ופשוט נסחפתי. ברגע שגבי נגע בו, כל הפעולות הלוגיסטיות
של ההגעה לאולם, פתיחת הדלת הקולנית, גרירת המזרון, הכל נעלם
לי מהראש כאילו מישהו מחא כף והכל התחיל מהתחלה.
הרגשתי מבודד לגמרי. האפקט של האור הרך שנחת עליי בניגוד לחושך
המוחלט מחוץ למזרון, יצר הרגשה של ריחוף קל מעל פני הרצפה.
המזרון היה גבוה מספיק בשביל לחסום את הרצפה הקרובה אליי,
והחושך כסה את הקירות ויצר אינסופיות שחורה מסביב. לא שמעתי
כלום מלבד הנשימות שלי. אני לגמרי לבד, מה עושים? אין את מי
להרשים, להצחיק, להזהר מפניו. הכל נפל כמו בובות על חוטים
בהצגות המעצבנות במרכזים הקהילתיים. מוזר. תחילה הרגשתי חופשי
ואפילו חייכתי כי אין לחץ יותר, אין ציפיות. מהר מאוד ההרגשה
מתחלפת ואתה מתחיל כמו דחפור להפוך את אדמת עומקי נשמתך
ומחשבותייך. כי זה אתה ועצמך באותו שולחן, במשחק שחמט על עצמך
האמיתי. כל מהלך וכל כלי משחק שנופל משיל עוד חומות ועוד
מחסומים נפשיים עד להתנקות, לקטרזיס העצמי ואז לבכי.
דמעות שפשוט גולשות על לחיי עם קינוחי אף מדי פעם. אהה כן, וגם
קצת נזלת.
כיום אני רוצה לחזור לאולם הזה. אני כבר לא צעיר עם אותן
נקודות שבירה כה תכופות. אני אדם בוגר עם הגיון ורגש, המנסה
להגיע לאיזון ביניהם. אני רוצה לחזור לאולם - לשכב על המזרון
הישן, לגעת בו ולהיזכר, לבכות על זיכרונות עבר, לצחוק אחרי זה
עד כמה שהם רחוקים ממני, לחשוב על השדים  שלי כיום, על העתיד,
לשאול עוד שאלות ללא תשובות שהן כמו חיוג למספר ללא מענה,
יריות באפלה.
מחר אני בן שלושים וחמש עם ילד ראשון בתנור, שעתיד להריח את
אויר העולם בעוד כחודשיים. אני אוהב את עבודתי, את אשתי ואפילו
את גיסתי. טוב, אותה אני בעצם שונא. אני רגוע. לא מתרגש מהילד.
הוא בא בדיוק בזמן. ברגע שהוא יבוא, אני כבר לא שוכב על
המזרון, אני מרחף על שטיח מעופף ומגדל אותו להיות גבר בעוד
שאנחנו טסים. הוא לחוץ ואני רגוע. הוא מקיא, כי בטח יירש ממני
את הבחילות מנסיעות באוטובוס שהיו לי עד גיל ארבע עשרה, אני
מנגב וממשיך. אם יידרש, אקיא ביחד איתו, שלא ירגיש נבוך או
בודד. כן, זאת בערך ההרגשה - בדידות ומבוכה, ברגע שאתה הילד בן
הארבע עשרה היחיד שמקיא בטיול השנתי.
ילד שלי - אני מקווה לא להגיע לזקנה מופלגת ולהיות נטל וחסר
יכולת לחרבן בשירותים. אני מעדיף כבר להציץ מתחת לשמלות של
נשים ממש מלמטה, רק שישאירו לי קשית קטנה שדרכה אוכל להתבונן
החוצה.
טוב, אני קם מהמזרון במין התמתחות והוצאת אויר ענקית. סוגר את
האולם עם מפתח מספר שתיים.
מסתכל בשמיים, מחייך, מוציא עוד אנחה ומודה על האויר שנכנס
ויצא. לילה טוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא יורדים
לגולן!







האידיאולוגיה
הפוליטית של צאן
מרעיתו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/9/05 13:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלפרד יארקייב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה