הוא ישב מולי, רגליו משוכלות, לובש לבן.
מביט בעיניי, מבטו שלו כמעט כמו הצונאמי, ומזכיר לי לנשום.
שאיפה, נשיפה. הוא אומר לי. שאיפה, נשיפה, ושוב נשיפה.
שליטה עצמית היא המילה. שליטה עצמית, עד כדי עצירת הנשימה -
לדקה, ועוד דקה...

הידעת שיוגים מסוגלים לנשום מבלי לנשום כלל? הם נושמים מכל תא
ותא בגופם, מחוברים בכל צ'קרה וצ'קרה אל האור האלוהי, נמנעים
מבשר, אלכוהול, ניקוטין, ו... השם ישמור... ממגע אנושי...

היה זה שיעור היוגה של יום שני. מזמזמת מנטרה, אוחזת במחרוזת
התפילה, מכוסה בשל, ונזכרת בליל האתמול.

ישבנו בבר שלנו, נטע ואני. רגליי משוכלות, זו על זו, אוחזת
בצ'ייסר מזדמן, ולוקחת שאיפה ועוד שאיפה מהסיגריה שלי. יוגה של
עישון.
אני חושבת שאז היה הרגע שגיליתי את הסטייה שלי, שנבנתה מזה
שעמד מאחורי הבר וערבב סמים קשים במצב צבירה נוזלי אל הכוס
שהושטתי לעברו.
מבעד לקצף הבירה הלבן נשקפו לי עיניו של הכיבוש התורן שעמד,
מורם מעם, מולי - וחיכה לאות.
כאן התחיל שיעור היוגה שלי, יוגה של כיבוש, הלאה הצבע הכתום -
שואפת להתחברות אינסופית עם האחד. מחכה לרגע המתאים, להיות
ציידת, לנעוץ בו את החץ שלי - בעוד שיהיה זה הוא, בסופו של
דבר, זה שמחר יביט בי כלא מבין, כאומר "הי, מותק, מה, את עדיין
פה?".
לעופר היו עיניים קטנות ומלוכסנות. בשתי עיניים מזרח-רחוקיות
וגוף של יווני הוא היה רוכן לעברי ושואל אם אני רוצה עוד.
ותמיד רציתי עוד.
ממלא את כוס הבירה שוב ושוב, ומערפל את הכרתי, היה מספר לי על
עצמו.
הוא בכלל גדל בקייב, אבל זה סוד גדול לגבר גדול, ישראלי ומחוסר
מבטא. הוריו, הכלואים באיזו התנחלות, שומעים ממנו אחת לחודשיים
כאשר הוא ממלמל בלחישות רוסיות אל תוך הסלולרי. שחלילה, חלילה
לא ישמעו ואז יהפוך הוא, עופר, ממוזג המשקאות ואליל הבנות לסתם
עוד אחד שנחת כאן בעלייה הרוסית.
הייתה לו חברה, לעופר, אבל זה לא היה חשוב. "ילדה טובה", הוא
היה מחייך אליי. "ואת, את אישה לדבר אתה. את אישה."

כך היה מגיע אליי עופר בסוף משמרת, לעתים אפילו במדים מהוהים
הישר ממילואים. מה שלא יהיה, תמיד מריח מאיזה ג'יימסון, תמיד
אוחז בידו במשהו מגולגל, מציע לי "איזה שורה", מכין את כרטיס
הצילום הסטודנטיאלי שלו, כמו מתחזה למסטרקרד מוזהב, מגלגל בידו
השניה שטר מרוט של 20 ש"ח. הכול שתרגישי טוב יותר, שתרגישי טוב
יותר...
פתאום הוא נזכר בה.
היה מסמן לי להיות בשקט. אצבע לשפתיים, במין חיוך מתנצל.
במלמולים חרישיים אל תוך הסלולרי, הפעם בעברית שוטפת, היה מספר
לחברתו, הילדה הטובה, כיצד הוזעק למקום חשוב, כיצד עבודתו
ריתקה אותו למקומו - שהרי הוא, המוזג, חייב להישאר צמוד
לעמדתו...

חוזר אליי בחיוך לבן, מאוזן אל אוזן, לא מבזבז זמן וסוחף אותי
אל עולמו שלו.
"את טובה אליי", היה לוחש לי, לפעמים נחנק בזמן דיבורו. "את
טובה אליי, טובה מדיי, ורעה אל עצמך, כזו רעה..."
מגביר קולו, אור בוקר ראשון מציץ אליי מבחוץ, היה ממשיך לספר
לי את נבכי אישיותי: "אישיות נושכת... אישיות שורטת...
אפלה..." ממלמל אליי עוד, משתיק את הטלפון שצלצל אליו
מהשמיכות, מזכיר לו את אותה ילדה טובה שמחכה לו בבית.
"ממגנטת... ואוכלת את עצמך. תראי איך את פוגעת בעצמך, ילדה,
תראי!" אומר לי ושוכח להצביע על עצמו, על עצמו שברשעותו שוב
נמצא כאן, והופך את מה שחשבתי לפגיעותי למפלצת ענקית גדולת
מימדים.

אחר כך פתאום הוא היה מדבר איתי על ניטשה. לא יודעת למה, תמיד
זה היה ניטשה. "אלוהים, הוא מת?" הוא היה שואל אותי, בעוד
צלצול בית הספר שליד היה מודיע לתלמידים שעכשיו שיעור ראשון.
"הוא מת? ואנחנו נשארנו? ואם אין אלוהים... אז מי נמצא?" ואני
שואלת את עצמי על מי הוא מדבר לעזאזל, מי זה זה שנמצא, והאם
הוא עצמו בעצם לוציפר או סתם איזה מלאך שנקלע לעולם האפלולי
בשיא תמימותו.
אני תוהה, והוא דן עם עצמו בעיקר בענייני בריאותה של הישות
היחידה שחשבתי שקיימת, בורא עולם.

ואז הוא היה נעלם.

הוא היה נעלם ואני הייתי נשארת שם. ילדה בלי שם, מנסה לאסוף
חלקים של עצמי מכל מיני מקומות בחדר. ממש דמיינתי אותם, ראיתי
אותם מולי כמו בסרט השלישי של פרדי קרוגר. ידיים, רגליים,
לבבות וכבדים דבוקים לפינות נידחות בחדר שלי, זקוקים למישהו
שיבוא וירכיב אותם - אחד לאחד, ליצור אדם חדש, לנפוח בו נשמה
כמו הגולם מפראג. ואז הייתי מעבירה ערוץ בראש לסצינות מסרטים
מצוירים, רואה את הדמות שנמחצת לדו-מימדית ופתאום קמה וממשיכה
לקפץ. כמה קינאתי בבאגס באני על כישוריו להמשיך, כאילו כלום,
מחזיק את הגזר וצוחק על כולנו אחרי שהפך לפיסת נייר וכמעט
שהתעופף ברוח לשום מקום...

כשעופר היה מדבר על מותו של אלוהים אני הייתי חושבת על קוהלת.
"יום הולך ויום בא, ואין חדש תחת השמש..." שואפת ונושפת, את מה
שקרא לו המורה הלבוש בלבן "האנרגיה האלוהית". מנסה להכניס קצת
תום וטוהר בשחור האפלולי הזה, מכווצת בפוך, חושבת על אותה ילדה
טובה שמחכה לו בבית.
חושבת על הוריו שבהתנחלות, רועדים מפחד ההתנתקות, מדביקים עצמם
לסרטים כתומים בעוד הוא, כאן בתל אביב, תולה בגאווה על מראת
מכוניתו את הסרט הכחול.
בעוד דמותו העצומה הייתה הולכת ומתרחקת, הייתי אני נכנסת למצב
מדיטטיבי של הרהור על החיים. בראש מסוחרר, מטיפה מרה ועוד
טיפונת בהמשך, חושבת על החיים בהימאליה. על אותם יוגים
מתנזרים, שיודעים לנשום מבלי לנשום, שיודעים לחיות מבלי לחשוב,
ולעבוד מבלי לבכות.
חושבת על הבנות שלמדו לבכות ואז נזכרת שוב בילדה הטובה מהבית
של עופר, ושואלת את עצמי האם קיומי הוא בעצם הצד האפל של אותה
ילדה, והאם הדמעות שלה בבית כשהוא איננו, הן בעצם הדמעות שלי
כשהוא כאן איתי.

אני לא חושבת שבכיתי. גם לא ביום ששמעתי שעופר נעלם ולא יחזור.
קולו היה חוזר אליי לפעמים, חודשים אחרי, בלחישה שלא מצליחה
להסתיר את המבטא המקורי שלו, שמגיע מארץ קרה שבה אין בעיות של
התנתקות. "אוי, ילדה של לילה... תראי מה את עושה לעצמך... תראי
אותך..."

יום שני בערב. שיעור יוגה. עטופה בשל, אוחזת במחרוזת התפילה
שלי, המורה נועץ מבט נוקב ומורה על עצירת נשימה.
ואני, אני עוצרת נשמתי. אפילו לדקה או שתיים, עוצרת נשמתי,
רוצה לחשוב לרגע קט שגם אני יוגית גדולה בהימלאיה, שגם אני כל
כך חזקה רוחנית ואחוזה כל כך חזק בכנפי השכינה, עד כי לא זקוקה
עוד לבני אנוש שיחבקו אותי. שגם אני עוצרת נשימה, ושותקת בלי
לחשוב, ועובדת בלי לבכות, ונושמת בלי לנשום.


והשיעור נגמר, ויום הולך ולילה בא.
שוב יוצאים לבר.