דמעה קטנה נפלה במהירות של מטר לשנייה מזוית העין של ניראלה
היישר אל השטיח האדום הפרסי שהיה פרוס על רצפתה. היא חייכה
בחיוך כנוע לעברו.
"אם הידיים שלי לא היו כואבות משנים של ליטופים עדינים על
הפרצוף שלך הייתי מוחאת כפיים, באמת."
סייגון נאנח. הוא לא רצה שיסתיים ככה, אבל זה היה הפיתרון הכי
אופטימאלי שמצא. הוא לא יכול היה לסיים את הקשר בן השנתיים שלו
ושל ניראלה במשפט משומש שהמוני זוגות ירקו כבר שנים. זו לא את,
זו אני. לא - אין סיכוי בעולם שניראלה תקשיב לקשקשנות הזאת ולא
תעקור לו את הביצים מן המקום. והוא רצה ילדים, לפחות עוד כמה
שנים.
מחשבה נוספת הייתה דרושה. הוא הסתכל על ניראלה בעיניים בוחנות.

"את לא מבינה. זה לא שאני לא נמשך אלייך, זאת החברה. אני לא
יכול להמשיך ולהפר כללים כל כך חשובים. את מבינה את זה, נכון?
את בכלליות אישה נהדרת, בין הטובות שפגשתי. את מצחיקה, וחכמה,
ותומכת, ו..."
סטירה לא צפוייה קטעה את רצף הדברים של סייגון.
" אל תדבר. אני לא מסוגלת לשמוע עוד."
עד כמה אדם יכול להיות טיפש? נראלה לא האמינה לשמע אוזנייה.
"תגיד לי שאני לא טובה במיטה, תגיד לי שלא הקדשתי לך מספיק
זמן, תגיד משהו מטומטם כזה שעוד אני יכולה איכשהו להתמודד
איתו.
אבל...

שיש לי עיניים ירוקות?

אתה נפרד ממני כי יש לי עיניים ירוקות? האם זה עושה אותי פושעת
נמלטת? הרגתי מישהו עם עיניי הלייזר שלי? עיניים ירוקות???"
"ניראלה, הסברתי לך כבר. עיניים ירוקות הן סמל לרמאות, לבדאות,
כזבנות. אני לא יכול להיות עם מישהי אשר לה עיניים ירוקות. זה
לא יסתדר. ניסיתי בהתחלה, באמת שניסיתי. ניסיתי לדמיין שיש לך
עיניים חומות, אפילו התחלתי לחבב את הגוון המוזר הזה שהשתקף לך
מהעיניים, אבל אין - זה לא הולך. אנחנו הולכים ברחוב ואנשים
מסתכלים עלינו... בחור ממוצע כמוני, הולך עם מישהי שיש לה
עיניים ירוקות. את מבינה שזה בלתי נתפס? אני מרגיש שאני לא
נמשך אלייך יותר. אני לא מסוגל. אני מודה, נמאס לי. אני רדוד,
אני שטוח. אני טיפוס של עיניים חומות. ירוקות פשוט לא עושות לי
את זה. עם כל הכבוד, אבל אני מציע שתלכי לאופטומטריסט ותתחילי
לעשות טיפולי לייזר. תסתכלי על כל הבנות האלה בטלוויזיה,
בעיתונים. לכולן יש עיניים חומות! את לא תראי שם ייצוג
לירוקות. זה פשוט לא מתקבל! לא ייעלה על הדעת! אז עד כמה שאני
ליברל ופתוח, ניראלה - אני פשוט לא טיפוס של עיניים ירוקות."
ככה זה נגמר עם כולם, חשבה ניראלה. עיניה ברקו מדמעות והיא רצה
החוצה. היא עצרה ודמעה עוד קצת. היא ידעה שאסור לה לעשות את
זה, זה מבליט עוד יותר את הירוק שבעיניה. היא חשה איך אנשים
מסתכלים עליה. "מפלצת ירוקה," הם חשבו עליה. גם הם חושבים שהיא
צריכה ללכת לאופטומטריסט. כבר 3 פעמים היא ניסתה. אבל זה חזק
ממנה! הירוק לא עוזב אותה! מאז שהיא הייתה ילדה קטנה היא זכרה
את עצמה תמיד עזובה ובודדה, כי כל הילדים לא רצו לשחק איתה.
"את לא תצליחי לרוץ אחרי הכדור, לא תראי כלום", צעקו לה.
אבל די! ממחר ניתוח. היא תפסה את עצמה בידיים ועצמה עיניים.
אני אהיה לעולמים יפה, מושכת וחומה.