בעשרה לתשע יצאתי מהשירותים ושמתי את העיתון על השולחן במטבח.
הלכתי לשטוף את הידיים והעפתי מבט על עצמי במראה. נראיתי עייף
מאוד, סחוט. לא הייתה סיבה מיוחדת לעייפות, סתם עוד ערב סתווי
אחד שבו אני אהיה עייף, אשב מול הטלוויזיה, בטח אראה 'מבט'
ובאמצע אירדם. לרוב כשזה קורה אני מתעורר בסביבות חצות, מכין
לעצמי משהו קטן לאכול, מתקלח והולך לישון עד הבוקר (עד כמה
שארבע וחצי יכול להיחשב כבוקר).
צנחתי על הספה, מול הטלוויזיה. לקחתי שלוק מהקולה והנחתי את
הכוס בחזרה על השולחן הקטן שליד הספה בדיוק במיקום שיאפשר לי
גישה נוחה ולא מאומצת אליה.
התחילו החדשות וחיים יבין חייך אל הצופים בבית. הכתבה הראשונה
הייתה משהו על ראש הממשלה, ועל הפלשתינאים ועוד משהו. לא ממש
שמתי לב. באותם רגעים כבר התחלתי בשלבי ההכנה לנמנום: העפעפיים
הכינו את עצמם להפתיע אותי באותו רגע בלתי צפוי בהם הם יצנחו,
ישאירו אותי באפלה ויתנו את הסימן למוח שהנה הגיע הזמן להצטרף
ולהעביר אותי למצב שינה.
נרדמתי.
- "היי, אתה!"
ביליתי לי יפה מאוד בשינה רגועה (עד כמה שזכור לי) עד שלפתע
שמעתי מישהו קורא לי.
- "היי, אתה, קום!!"
פתחתי קצת את העיניים וראיתי מולי את האולפן של 'מבט'
בטלוויזיה. חיים יבין ישב מאחורי השולחן שלו והסתכל אליי. לא,
הוא מסתכל אל המצלמה ולא אליי. יש לי חלומות מאוד מוחשיים בזמן
האחרון. עצמתי את העיניים מחדש.
- "אל תכריח אותי לחזור על עצמי שוב, קום!!!"
פקחתי את העיניים במהירות. עכשיו כבר הייתי בטוח בזה, זה היה
הקול של חיים יבין והוא דיבר אליי. התיישרתי, ניגבתי את הרוק
מזווית הפה ושאלתי בקול חלש וקצת מבויש (אחרי הכול דיברתי אל
הטלוויזיה, שכביכול דיברה אליי): "אהה, דיברת אליי?"
חיים, מבלי לשנות את אותה תנוחה ממלכתית בה הוא תמיד מגיש את
החדשות, ענה: "נו, בטח, אתה רואה פה עוד מישהו מלבדך?"
לא ממש הצלחתי לענות, אז פשוט הזזתי את ראשי מצד לצד.
חיים התכופף, הביט במבט חודר וכועס לתוך עיניי, וסינן: "תגיד
לי, מה אני נראה לך?"
לא הצלחתי לחשוב על משהו מתוחכם לענות, ולכן פשוט בחרתי בדבר
הראשון שקפץ לי לראש: "מגיש חדשות."
- "בדיוק!!!", חיים צעק וקפץ על השולחן מאחוריו ישב, "אני
מגיש את החדשות בשבילך, ורק בשבילך!!!".
עכשיו כבר הצלחתי איכשהו להתאושש ונעמדתי גם אני מולו (מול
מקלט הטלוויזיה, ליתר דיוק) - "תשמע, חיים, אתה לא משדר רק
אליי, את 'מבט' רואים בהרבה בתים בישראל, אתה מגיש את החדשות
להרבה מאוד אנשים".
ראיתי שהדברים האחרונים שאמרתי ממש עיצבנו אותו, כי הוא נעשה
אדום וראיתי שהוא מנסה בכוח לעצור את עצמו מלצרוח בקולי קולות,
"הדיוטות, פשוטי עם, בורים! כשאתה רואה אותי מגיש חדשות, אני
מגיש רק לך את החדשות, זו הטלוויזיה שלך, ולכן גם החדשות הן רק
בשבילך. אני מביא לך את העולם שבחוץ, אני יוצר עבורך את העולם
כדי שתוכל להתייחס אליו, בלעדיי, ובלעדי מה שאני מביא לך כל
ערב לא יהיה לך עולם!! ומה אני מקבל בתמורה? אתה נרדם לי על
הספה, עשר דקות מהרגע שאני מתחיל לדבר!!!!", את המשפט האחרון
הוא כבר צעק בקול רם שהדהד בכל רחבי הבית.
לא רציתי לריב אתו ולכן עניתי בטון רך ומפייס, "חיים, תראה,
העולם שלי קיים גם בלי הטלוויזיה. עובדה, אני לא רואה כל היום
טלוויזיה והנה העולם עדיין קיים."
חיים נעשה עוד יותר אדום ועכשיו הוא באמת נראה כאיל הוא הולך
להתפוצץ, "חתיכת אידיוט, הטלוויזיה היא זאת שקובעת לך את
העולם, מאז שאתה קטן - הטלוויזיה היא זאת שמעצבת לך את תפיסת
החיים!!".
היה לי קשה להתווכח עם זה. אחד הזיכרונות הראשונים שלי היה
שאני יושב בסלון עם אימא ורואה טלוויזיה. תמיד כששיחקתי עם
חברים, בגן ובכיתות נמוכות, היינו מדמיינים שאנחנו סופרמן, או
'צוות לעניין', או 'כוח המחץ', או 'רובוטריקים', או משהו דומה.
לעזאזל, למדתי איך להתנהג עם בנות מהטלוויזיה: איך לנשק, איך
לחבק, ואיך ל... , והרי כמעט כל משפטי הפתיחה שלי היו גנובים
מסדרה טיפשית כזאת או אחרת. הרבה מאוד פעמים גם שמתי לב שבחיים
אנשים מתנהגים די דומה לטלוויזיה, אבל רק יותר בגסות, כאילו הם
לא יודעים בדיוק איפה המיקום שלהם, מה השורות, לאיזו מצלמה
לפנות. אפילו היה לי פעם חלום שכשאני אהיה ממש זקן, לפני
שאמות, יתגלה לי פתאום אלוהים ויגלה לי את האמת שהכל היה רק
תוכנית, הכל בשביל ליצור עניין אצל הצופים, ואז הוא ישלוף שלט
שחור קטן, יכוון אותו אליי ויכבה אותי.
פתאום זה הכה בי - אז זה מה שזה, כל העניין הזה הוא חלום.
ברור, הרי חיים יבין לא יפנה אליי באמת באופן אישי מתוך
הטלוויזיה וייתן לי כזה נאום טיפשי. פניתי אל חיים ושאלתי
אותו, "אוקיי, חיים, מתי נגמר החלום? הוא היה מאוד משעשע אבל
אני כבר נעשה רעב."
חיים נענע את ראשו ומלמל - "אין מה לעשות אתך" - אחר כך הוא
הקיש באצבעותיו, ופתאום, מבלי שהרגשתי אפילו, ניצבנו שנינו,
אחד מול השני בתוך שחור. זו הדרך הכי טובה לתאר את זה, פשוט
עמדנו, כאילו תלויים באוויר, בתוך ריק אינסופי שחור לחלוטין,
כששתי אלומות של אור, משום מקום, מכוונות על שנינו. "איפה
אנחנו?", שאלתי.
חיים הישיר מבטו אליי, וברקע התחילה פתאום להתנגן הנעימה
המעצבנת מ- 'בצהריי היום'. חיים סינן לעברי - "מתי שאתה מוכן"
- "מוכן למה?" - "לשלוף" - "לשלוף מה?" - הוא לא ענה אלא זרק
מבט לעבר ידי הימנית. גם אני הבטתי וראיתי שאני מחזיק בידי שלט
שחור קטן. "מה קורה פה?" - שאלתי, קצת חושש כי העניין נעשה
מוזר ולא מובן לחלוטין. חיים לא ענה, במקום זה הוא התחיל לספור
- "אחת, שתיים ..." - בשלוש הרמתי במהירות את היד לכיוונו
ועצמתי את העיניים.
פקחתי אותן וחיים לא היה שם. הוא נעלם ובמקומו היה מונח פתק
קטן. השחור עדיין היה מסביבי, שום דבר לא השתנה. ניגשתי לפתק
והרמתי אותו, בפתק היה כתוב:
"בתשובה לשאלתך הראשונה - אנחנו מחוץ לתפיסה הטלוויזיונית שלך,
אם זה אכן חלום לא צריכה להיות לך שום בעיה להתעורר."
שחררתי צחוק קל. לפחות החלומות שלי לא פשוטים ומשעממים. הגיע
הזמן להתעורר. חשבתי את זה, אמרתי את זה בקול, ובכמה שפות
(עברית, אנגלית, ערבית שלמדתי בתיכון, ואידיש, מהבית), אבל זה
לא עזר. ניסיתי גם לצבוט את עצמי, לסטור לעצמי ולתת לעצמי מכות
קטנות בכל מיני מקומות בגוף, עד שהחלטתי שזה כבר מתחיל להיות
יותר מידי מזוכיסטי. "נו, אז איך אני יוצא מפה?"- חשבתי לעצמי,
ואז במקרה מבטי נפל על השלט, שעדיין החזקתי, איכשהו, בידי.
מחשבה משעשעת וטיפשית למדי עלתה בראשי, אבל אמרתי לעצמי שאם
כבר אני חולם ולא מצליח להתעורר, אז מה איכפת לי לעשות כמה
דברים טיפשיים בחלום. הרמתי את השלט ולחצתי על כפתור ה-
Power.
פתאום התחיל לרדת שלג, הרבה שלג. הוא התחיל לרדת בכמויות
גדולות יותר ויותר, ואני ראיתי שעוד כמה דקות כאלה של שלג ואני
טובע בו וכנראה גם נחנק למוות. ברגע שעברה לי בראש המחשבה הזאת
זינקה מייד אחריה מחשבה נוספת, מבהילה עוד יותר - זה כבר לא
נראה  כמו חלום רגיל! אני באמת הולך למות כאן, אם לא אעשה
משהו, ומהר. ניסיתי לזעוק לעזרה, אבל כבר אחרי ה 'הצילו'
הראשון, הבנתי שזה טיפשי. אין כאן אף אחד שיעזור לי. לפתע
נזכרתי בשלט. הרמתי את ידי, שכבר הייתה קבורה עד הכתף בשלג,
והבטתי בשלט. לחצתי שוב על ה- Power.
התעוררתי על הספה ומולי ראיתי את חיים יבין באולפן 'מבט' -
"לילה טוב, המשך צפייה נעימה ושובו אלינו גם מחר". מלמלתי
אוטומטית, בלי לשים לב (כנראה בעקבות החלום הטראומטי שעברתי) -
"אני מבטיח" - ואני נשבע ששנייה לפני שחיים סידר את הניירות
והקרדיטים עלו, הוא הביט בי וחייך חיוך קטן. חיוך קצת מרושע,
הייתי אומר.

הניעור החזק העיר אותו. "חיים, עוד עשר דקות השידור מתחיל." -
אמרה עוזרת ההפקה בקול בהול ויצאה מהחדר.
חיים יבין שפשף את עיניו ונאנח - "איזה חלום מוזר". עיניו נחו
על צרור הניירות שהיה זרוק לפניו, דו"ח הרייטינג החודשי של
'מבט', אותו קרא ממש לפני שנרדם כך, בצורה לא מקצועית במיוחד.
"אני צריך להפסיק לדאוג מהירידה הזאת ברייטינג, זה רק עניין
זמני שיעבור עוד מעט" - כך הוא אמר לעצמו כבר כמה פעמים אחרי
שקיבל לידיו את דוחות הרייטינג החודשיים, אבל זה לא ממש הצליח
לשכנע אותו ובטח שלא להרגיע אותו. הוא נזכר בחלום המוזר שחלם -
"אם זה רק היה יכול להיות כל כך קל". הוא נאנח שוב, וקם מהספה
- "טוב, צריך להתכונן לעוד מהדורת חדשות". הוא יצא מהחדר
כשראשו שקוע בהערות שהכין לעצמו קודם לקראת השידור.

השעון המעורר העיר אותי כמו שצריך. כיביתי אותו ונשכבתי בחזרה
במיטה לעוד כמה דקות. "שוב הופיע לי חיים יבין בחלום" - חשבתי
בפליאה, ואז פתאום קפצתי מהמיטה כשנזכרתי שאתמול בלילה לא היה
חלום. חיים יבין באמת דיבר איתי מהטלוויזיה, ואז הוא לקח אותי
לאיזה מקום שחור, ועשה איתי דו-קרב, ואני ניצחתי, ואז התחיל
לרדת שלג, ואיכשהו הצלחתי לצאת משם והגעתי בחזרה לסלון שלי.
עכשיו, אחרי שנזכרתי מחדש בכל מה שקרה אתמול בלילה, הבנתי למה
חלמתי ממש לפני כמה דקות שוב על חיים יבין - ניסיתי למצוא
לעצמי איזה הסבר הגיוני למה שקרה. פתאום שמעתי קול מוזר
מאחורי. עברו לי צמרמורות בגוף. הקול נשמע מאוד דומה לקול של
חיים יבין, הוא לחש לי לתוך האוזן - "קום, תתעורר, הגענו
הביתה, תתעורר ..."

"תתעורר, חיים, קום, הגענו הביתה, חיים" - עוזרת ההפקה נענעה
קלות את חיים יבין בידה וניסתה להעיר אותו, עד שלבסוף פקח את
עיניו. הוא התמתח מישיבתו המצונפת במושב האחורי של המכונית
ויצא ממנה. "תודה רבה לך" - אמר לעוזרת ההפקה על שהסיעה אותו
הביתה - "אני לא יודע למה אני עייף כל כך". היא נכנסה למכונית,
נפנפה לשלום ונסעה. חיים נותר לעמוד בחוץ עוד מספר רגעים -
"למה, לכל הרוחות, אני חולם שוב על אותו צופה מוזר" - הוא
התחיל לעלות במעלה שביל הכניסה לבניין ומלמל לעצמו - "אני צריך
לבדוק את העניין הזה עם מישהו שמתמצא בתחום ..."

התעוררתי לגמרי ושיפשפתי חזק את העיניים. "מספיק, צריך להתגלגל
לאמבטיה ואז לעבודה!" - אמרתי לעצמי.
באמבטיה, מול המראה, בעודי מצחצח שיניים, נזכרתי בחיים יבין
מתקדם לכיוון הכניסה לבניין. "מעניין מה זה אומר עליי, אולי
לחץ, אולי שעמום, אולי..." - הפסקתי לרגע את הציחצוח - "אני
צריך לבדוק את העניין הזה עם מישהו שמתמצא בתחום...".