זוכרות את קורבנות הנכבא;
את הרס מאות כפרים,
אינן שמות לנשיה.
מחורבות תיקרית ודיר-יאסין, הד בוקע,
של אלפי משפחה גזולה.

פליטי עירק אל-מנשיה זוכרות את הלהט,
בו חיילי ישראל לחצו עליהם לנטוש.
נטבחי לוד ורמלה הם עדות וחותמת,
לפשע הנבוש.

הציונות ניצלה שעת-כושר,
וגירשה יישובים שלמים.
כפרים ושדות הפכו לערמות פיח;
אין עוד בהם יושבים.

ההרים סביב צפת,
זוכרות בירעם המרוסקת.
אדמת הנגב - באר-שבע וכאוכב -
בזכרונה נחרת.
גם שיח'-מואניס, בלי שוב נהרוסה.
גם על מסח'ה ובית-ג'וברין הכורת נחת.

זוכרות את הנכבא;
את בכי הילדים המגורשים,
אינן שומטות מלבן.
זוכרות אש תת-מקלעים
ומשאיות עמוסות נשולים, בפתח.
זכר האסון,
לנצח מפעם בקרבן!