"כולה" שיער הם אומרים, אבל ה"כולה" שיער הזה זה השיער שלי,
הכוח שלי, היופי שלי...
אני רואה את הגלימה השחורה שמכסה את גופי, מתמלאת אט אט בתלתלי
זהב מושלמים, עדינים, קטיפתיים נופלים כעלה בשלכת על הרצפה
הקרה...

"השיער שלי, השיער שלי!" רוצה לצעוק אבל מה שיוצא זו דממה
דקה.
המספרים משתגעות, כמו מטורפות גוזרות וגוזרות.
"אבל אמרתי קצת!" אפילו הראיתי עם היד! אז מה קרה? האם הוא
שכח?

העיניים מתמלאות בדמעות.
הוא לקח אותם... לקח את כולם.

אסוציאציה נוראית עוברת בראשי, מעבירה אותי לתקופת השואה, בה
גזזו שיער נשים בלי בושה, בלי רגש, ללא כל רחמים.
הבעיה ששם, הם עשו זאת בכוח, בעוד אני פה מרצון ועוד משלמת
עבור כך.
משלמת על האוצר המופלא שטיפחתי במשך השנים... על האוצר שהעברתי
עתה להם, והם אפילו לא מבינים, לא יודעים להעריך...
כי בשבילי זה אוצר, אבל בשבילם זאת סתם עוד שערה זהובה מראשה
של ילדה קטנה שעתה היא בוכיה.