אני שינו. נולדתי עכשיו ואני כבר מרגיש גדול.
אני עדיין זוכר את פאם, המורה שלי, כשעוד הייתי ילד קטן בן 7.
תמיד כשהייתי עצוב הוא היה אומר לי שעם הכנפיים שלי אני אגיע
רחוק. אולי הגעתי.
כל החיים שלי, לאחר שעזבתי את אמא ואת ראקה, אחותי הגדלה, נהיו
משהו אחר. נדדתי וחיפשתי, הייתי בכל מקום. נדרתי נדר לדעת לדבר
בכל שפות העולם הגדול, ואכן הצלחתי. פגשתי אנשים, הפכתי לחלק
מחייהם. ידי נגעה בכל דבר, הכרתי כל סלע וכל בור מים, שמעתי כל
לחישה וטיפסתי על כל הר. לבסוף, לאחר כל אלה הפסקתי לחפש.
גיליתי שמה שחיפשתי כלל לא קיים.
עכשיו אני יודע למה לא מצאתי את זה. פאם תמיד אמר: "עם הכנפיים
שלך תגיע רחוק, אבל אל תשכח את עצמך", ואני חושב ששכחתי. אני
חושב שמה שחיפשתי לא היה בשמיים, אני חושב שבכלל לא הייתי צריך
להגיע רחוק.
פאם צדק. עם הכנפיים שלי באמת הגעתי רחוק, אבל זאת היתה טעות.
כל מה שהייתי צריך היה בהישג יד, אבל עם הרוח שהשמיעו כנפיי
אפילו לא שמתי לב.
אתמול שכבתי על הגבעה והסתכלתי על הים. השמיים היו אדומים כמו
דם בוהק וראיתי הרבה זוגות אוהבים שניקדו את החוף מתחתיי.
הסתכלתי טוב טוב שאף אחד לא רואה ואז, קצת מהסס, תלשתי לעצמי
את הכנפיים. בהתחלה זה כאב ונשאר לי פצע ענקי בלב, ואפילו
איבדתי את ההכרה, אבל עכשיו אני כבר מרגיש טוב יותר. אני באמת
מרגיש כאילו נולדתי מחדש.
וזה סיפור החיים שלי, כל כך קצר וטומן כל כך הרבה. כשאנשים
רואים אותי ברחוב, הם מסובבים את הראש ומרחמים עליי כי יש לי
פצע כל כך גדול בלב, אבל אני יודע שאם לא היה לי את הפצע הזה
הייתי עושה את אותה הטעות שהם עושים ואף פעם לא הייתי מבין
איזה מעמסה היו הכנפיים.