היא לא היתה בבית, באתי באותה שעה - השעה שלנו.
שעות אחר הצהריים, אמא שלה לא נמצאת, אפשר לדבר, לחשוב, כמה
שעות, או עד שצריך ללכת.
חזרתי הביתה, בזבזתי 25 דקות על ההליכה.
"למה לא התקשרתי לפני זה?" שאלתי את עצמי.
אני אף פעם לא מתקשרת, רק אליה, אני באה בשעות האלו, בלי לקבוע
מראש והיא אף פעם לא כועסת.
"היא כועסת?" שאלתי את עצמי.
"רק אליה אני באה ככה, זו פריצה! שיט..." לא ידעתי מה לחשוב.
אין לי בכלל את המספר שלה, אף פעם לא דיברנו על זה, גם לה אין
את שלי.
כעבור שעה וחצי החלטתי ללכת שוב.
היא היתה בבית.
"היי" חייכתי לעברה עם כניסתי לחדר.
"שלום שלום"
"איפה היית?" שאלתי בנימת סקרנות מלווה בחשש.
"אצל חבר" היא צחקה.
"סליחה"
"על מה?"
"שאני באה ככה..."
"איך ככה?"
"ככה, ככה, נו..."
היא שתקה, לא מבינה ממש מה אני רוצה.
"שאני מתפרצת ככה, בלי להגיד לך שאני באה, אני בכלל לא יודעת
אם את רוצה שאני אהיה פה..."
"הייתי אומרת, לא?"
"לא יודעת"
"זה בסדר! באמת..."
"את בטוחה?"
"כמעט, את רוצה את המספר?"
"את רוצה לתת לי אותו?"
"לא"
"למה?"
"אני לא אוהבת טלפון, תבואי מתי שבא לך, איך שאת..."
"זה לא יפריע לך?"
"לי? לא. אבל לא כל יום אני בבית..." היא התגוננה.
"תביאי לי את המספר בכל זאת" חייכתי כדי לשמח קצת את האווירה
המוזרה.
"טוב, תכתבי"
העתקתי את המספר בבית. אין לה פלאפון, כנראה גם פלאפונים היא
לא אוהבת, אבל אני מבינה אותה, גם אני לא אוהבת, רק עם מעט
חברות אני באמת יכולה לדבר בטלפון, ואיתה יהיה לי ממש מסובך,
בקושי אצלה אני יכולה לדבר.
"אז עוד בטלפון? לתוך המכשיר הזה?" שאלתי את עצמי בלב.
"זה לא ילך..." הסכמתי עם עצמי.
מזל שנגמר ככה, אני פשוט אתקשר כשאני באה כדי לדעת שנוח לה,
איך עד עכשיו לא שמתי לב לזה, שאני באה ככה בלי לשאול אותה,
ואיך היא לא אמרה לי כלום, יש בה משהו מוזר, זה מושך אותי.
"למה היא בכלל בבית בשעות האלו?" ניסיתי לשאול את עצמי.
אני באה כי ראיתי שזה נוח, היא לבד בבית, ואין לה מה לעשות.
"באמת אין לה?" שאלתי את הראש שלי.
היא בטוח לא מחכה לי כל יום, כל היום.
אני בכלל לא יודעת מה היא חושבת עליי, וספק אם היא יודעת מה
אני חושבת עליה, אני אדבר איתה על זה.