הדלת היתה פתוחה, אז נכנסתי לחדר.
"מי את???" היא קמה אלי בחיבוק.
"אותה אחת" עניתי בחיוך זדוני למחצה.
היא צחקה.
חייכתי.
זה לא שלא ראיתי אותה הרבה זמן, היו שיחות מזדמנות בבית-ספר,
אבל כמעט חודש לא הייתי אצלה, בית-הספר ממש לוחץ, הייתי חייבת
לסיים את המתכונת והעבודות שהייתי צריכה להגיש בהחלט לא עזרו,
חוץ מזה יש לי חברים, לא הרבה, אבל יש, נפגשנו, נסעתי. רציתי
לבוא - אבל לא הזדמן.
"לא שכחתי ממך..." התיישבתי על המיטה.
"מזל" היא התייבשה על הכיסא מולי.
"כן... אה... קטע שעבר חודש מאז..."
"26 בדיוק!"
"ספרת?" צחקתי.
"באת בתחילת החודש" היא הסבירה.
"מה עם סבא?" היא שאלה.
"לא יודעת... יותר טוב, הוא כבר בבית עכשיו"
"יהיה טוב" היא אמרה והעלתה חיוך אופטימי וגדול.
"מה פשר השמחה?"
"שום פשר... אסור להיות שמחים?"
"אני האחרונה שתאסור עליך"
היא הפנתה את מבטה אל החלון.
הפניתי גם.
יש לה רק חלון אחד בחדר, גדול, חסר וילון, דרכו רואים גינה
צנועה, הרבה דשא ועשבים, עץ תפוחים גדול עומד בצד ימין של
החלון, וכמה מטרים קדימה יש גדר שמפרידה בין הבית לביתם של
השכנים.
"הקולות..."
"כן, אני שומעת" הפניתי חזרה את ראשי אליה.
היא חזרה להסתכל עליי, הסתכלה בתוך עיניי.
עצמתי את העיניים, הרגשתי ממש לא בנוח, כאילו נכנסים לתוכי,
מנסים לפרוץ אותי, יש לה עיניים חודרות.
"מה את עושה?" היא שאלה, כאילו לא מבינה את פשר מעשי.
"מקשיבה"
"מרגיע, אה?"
הסכמתי עם הראש.
ככה ישבנו כמה דקות, הרבה זמן, היה קשה לספור, אבל היתה שתיקה
באוויר, שתיקה שביקשה לשתוק, לשבת ולהקשיב, העצים, הרוח.
התעוררתי לפתע, עיניה היו פתוחות למחצה, ניראה כאילו נפתחו
לפני רגע, ואינן החליטו אם לשוב ולהיסגר או להיפתח ולהתבונן
בי.
"אני עובדת היום"
"יאאא... כבר הרבה זמן חיפשת, לא?" שאלתי.
"כן, רציתי כמה גרושים משלי, היום זאת המשמרת השלישית, שומרת
על הכל-בו של צחייק"
"ענק... ומשלמים יפה?"
"יש קצת כסף" היא צחקה "אני בקופה, פעמיים בשבוע, אחד צהריים
עד הערב ואחד בערב"
"יפה יפה !! מזל טוב !" עודדתי, שמחתי בשבילה.
אחרי שעה של דיבורים זזתי משם, יש לי מבחן מחר, אבל בכל זאתי
באתי אליה, הרגשתי שעבר יותר מדי זמן, שמחתי בשבילה על העבודה
החדשה, ידעתי שהיא רוצה קצת כסף משלה, נראה כאילו שמחתי
בשבילי, כאילו קיבלתי משהו שאני רציתי.