שקית העפר המתפזרת בכל מקום מפיצה את עצמה בדרכיה המוזרות.
תחילה עליך לשתול אותה בגנך הנם ולחכות שהיא תצמח בעץ שקיות
העפר.
וכשתבוא לקחת אחת, תצטרך לעבור מדבר שלם, חם ויבש ולהיכנס לגן
המוות בפוגשך את איקרוס בדרך והוא יתנפל עליך, ויצרוב בך,
ומשום מה תמשיך להתקדם לעבר שקיות העפר.
גם כשהאדמה נופלת, אתה רץ אליהן.
מדמה לעצמך את אושרך הגדול כשתקבל אותו.
ואתה נוגע לפתע בשקית העפר והכול מתפורר בידיך.
ממהר אתה לבלוע את העפר, אוכל אותו וכמעט מקיא.
אבל משהו בך גורם לך לרצות את שקיות העפר הללו, עדיין.
והעפר שנפל, האחרים שרצו לעציהם רמסו, על אפר המתים הישן.
והכול הופך שחור ולבן.
אמת ושקר.
נכון ושגוי.
מציאות ובדיון.
טוב ורע.
ואז אתה מבין, אתה רצית את השקית לא כי היא הייתה החשובה.
השקית עצמה מכילה את המסע שלך אליה.
היא תיארה את דרכך אליה.
את זיכרונות המסע הצורם שעברת.
המסע שתנסה לעולם לשכוח.