עץ אלון אדמדם שקבע את ביתו במרכז גל אבנים, נתן מחסה לאורח
בלילה שטוף-ירח. שנתו לא הופרעה כמעט במהלך הלילה, אלא פעם אחת
כאשר ענפי האלון הזקן התכופפו לעברו בקול שבירת עמוד שדרה.
האורח התעורר כמו ממכת-חשמל רבת-וולטים. שתי שמיכות הצמר
שגוננו עליו מפני קרטל הלילה הפכו לשטיח מעופף משתולל. הוא
מיהר לאסוף את ידיו ואת רגליו, ושם עצמו במרחק בטחון מהאשמאי
הזקן.
על משטח סלע חלקלק מטללי הלילה האיש נעל את סנדלי העור הבלויים
שלו. הוא נתן מבט אחרון בעץ, ופתח בהליכה נמרצת לעבר החמה
הבוערת בראש גבעה באופק המזרחי.
שמו היה מורגן. מורגן-בן-קלר.
הוא היה בסופו של מסע ארוך מהמערב, מסע שהחל אך לפני מספר
חדשים באזור הרי הרוקי'ס האדירים. אתם, הקוראים המודרניים,
רגילים לקרוא אך ורק את הרק הצעיר והאופנתי, ולא את האך הבכור
שלו, הישיש הטרחן. לכן אך-סוך מכם את תיאור המסע המייגע ואתן
לכם רק תיאור של המורגן עצמו.
זקנו האדמוני היה מעוטר בראש לתפארת ומעליו רעמת להבות מתולתלת
שאיימה להשתולל אם לא נקשרה בקפדנות. עינו האחת הייתה בצבע
חמלה ואילו בשנייה, השמאלית כביכול, צף קרחון של חמה. כהן נודד
הוא היה. איש-דת מסור, אשר נגזרו עליו חיי הרפתקה ברחבי היבשת.
לבושו היה שמלה של אנשי-רוח בגווני אשכולית ומשמש: בד שלם ללא
כיסים, עם שרוולים ארוכים ואווריריים. מתחת בצבצו סנדלי עור
שחוקים, ששרוכיהם נקשרו סביב הקרסול. את ההצגה גנבה דווקא
חגורתו - גוש עור גס - שאחזה כמה שקיקים, מחרוזת כתומה וטבעת
ברזל חלודה, שבתוכה התנדנד פטיש מלחמה אדיר, שהטה את הכל ימינה
ולמטה. על גבו נישא שק מלא תפוחי-אשמה. לעיתים היה עוצר ומכין
לעצמו ארוחה דשנה. . .

לנגד עיניו של מורגן הלכה ונחשפה העיר החדשה - בירתה המהוללת
של החוף המזרחי. הוא זיהה אותה תחילה ככתם לידה מרשים על צלעות
החוף של אומרה העירומה. יומיים לאחר מכן מעל ראשו של ענק-צוקים
אימתני הפכה העיר לפסיפס אורבני חסר צורה. בבוקר למחרת התגלתה
העיר החדשה במלוא הדרה. ערפילי הים הארוך אפפו את הנמל
והתכרבלו למרגלות המגדלים העתיקים. צללים ציניים עתיקים
התכווצו בין רחובות העיר, חורקים שיניים בעודם הולכים ונעלמים
אל תוך הצהרים. שווקים הומי-אדם רחשו כקן-נמלים.
מורגן לקח אלף נשימות עמוקות והערב ירד, מטביע הכל בדמדומים.
היום הבא הביא אותו למעמקי העיר החדשה. לאחר ימים ולילות של
געגועים לים-הדממה של עיר הולדתו לדלו, הוא הגיע למזח הדרומי
של העיר ושאף את האוויר המלוח של הים-הארוך לריאותיו בעיניים
עצומות. שיכור מניחוחות הנמל, השווקים והסמטאות המטונפות,
מורגן הגיע לפונדק 'חוד הלהב'.
זה היה בניין עץ דו-קומתי אופייני לסגנון הפשוט של הרובע
הדרום-מזרחי בעיר החדשה. מלח-הים דבק בקורות הפונדק והקנה להן
איכות מסוימת שאין להגדירה במילים ללא רשות הפונדק - זה סוד
מקצועי בינתיים. דלת הכניסה קושטה באיור של פגיון חשוף.
פנים הפונדק דמה לאורווה ישנה, אשר מרבית לקוחותיה סוסים
וסייחים ובהמות אחרות. בעל הפונדק היה סייס ממזרי, שחילק
לבהמותיו המיושבות שתייה ומזון תמורת תשלום סמלי. זוג חמורים
נער בקול רם לאחר בדיחה מוצלחת.
מאחורי שולחן מלא סייחים שיכורים ישבה מלאכית זקופה ושוחחה עם
גמד זקן - הראשון שמורגן ראה מזה שישה ירחים - גזע משובח.
היא הייתה לוחמת שחורת שיער. בעיניה המלוכסנות הוטמנו שני
אזמרגדים. עורה הערמוני נצץ מזיעה. . . שתי טיפות מהנוזל היקר
התגלגלו במורד אפה החמוד אל לשון מחכה.
שפתיים טובות, מלמל הזקן של מורגן, שריון חזה קשקשים שחור
מרשים---
שקט!
ירכיה החשופות התחככו האחת בשנייה מבעד למסך מורכב של כסאות
חופפים. היא תופפה באצבעותיה על כוס עץ מעולפת, אשר זכתה לשבע
נשיקות רטובות במהלך ארוחת הצהרים. עיניים רבות ליטפו את דמותה
הקורנת, ונעצרו לבסוף (בליווי הרמת גבה על פי רוב) על החרב
האסורה שנחה בתוך נדן עור על גבה. הידית הציצה מדי פעם מעבר
לכתפה הימנית וקרצה לבן-שיחה המזוקן בתאוותנות.
גוש הבזלת העתיק הקשיב לדיבורה השוטף ולשפתיה המשתרבבות.
חרך-פיו נפצה במבטא גמדים אופייני שהזכיר למורגן הדים במעמקי
המכרות הנטושים בהרי הרוקי'ס. מכשיר מחומש-אצבעות סירק את זקנו
העפרורי. זוג הגבישים השחורים בחזית פניו המפוסלים ננעצו
במלאכית שלו ואז הופנו וסקרו לרגע רוטט אחד את מורגן האדמוני.

איזה מבט חודר!
הכהן התיישב על הבר ליד שתי סוסות-גזעניות, שהחליפו מטבעות
במשקאות חריפים עם הסייס הממזרי. הוא ניסה להתעלם מתכן השיחה
התפל, אך ללא הצלחה מרובה. רחש הדיבור העוקצני גבר על
גדילי-המילים המדובשים של המלאכית.
כוס מים בבקשה.
הברמן הממזרי שאב כוס עץ מלאה מחבית של מים קרים.
תודה. הנה.
תודה לך.
בשולי שדה ראייתו שני הלוחמים קמו ממקום מושבם ועלו במדרגות -
אולי לחדר נסתר שבו הם יעבירו את אחר הצהרים ביחד. גבה-שמאל
עלתה בבהילות למצח-מרכז. מורגן שלח את סוכן-הדמיון שלו, בחור
חביב בעל חזות בלתי-נראית, לעקוב אחריהם.
לאחר כמה רגעים הוא חזר ודיווח שהם לנים בחדר קטן, ועסוקים
בפעילות אינטימית.
מה? אפשר לפרט?
זה יעלה לך.
היי, אתה עובד בשבילי.
תן לי הזדמנות נוספת ואגלה לך.
בסדר. אתה רשאי.
הגמד מעסה אותה.
מה!?
סליחה? רצית עוד משהו, אדוני?
כן. יש לך חדרים פנויים?

מורגן-איש-לדלו יצא לטיול-סיור במעבה הג'ונגל העירוני שנקרא
העיר החדשה. הוא פילס את דרכו בין עצי האבן והטיט הרבים
שהסתדרו לרוב בשורות או באשכולות, חלקם שטוחים כשיחי-בר, אחרים
בינוניים כאלון המצוי ומתי-מעט בודדים היו אדירי-קומה כסקויה
או מפוארים כשקמה.
תוואי הג'ונגל היה רשת של רחובות מעוקלים וסמטאות מפותלות,
בדרום צרים ואפלים ומלאים שיחי טיט ובצפון רחבים ומסודרים יותר
- סלולים באבן בין העצים הגדולים. צפון-מערב היה נחלתם של עצי
השקמה המפוארים - ארמונות עשירים ובני אצולה. במזרח גדלו העצים
המלוחים, שרוח הים ליטפה אותם באצבעותיה המחוספסות.
מגדלי הסקויה הערמוניים גדלו בתבנית אקראית כביכול בתוך תוואי
הג'ונגל העירוני, חולשים בקלות על חיות היער המתרוצצות בין
העצים ובסמטאות הנחשיות. העתיקים שביניהם (חלקם נבנו עוד
בעידן-הקסם לפני אלפים שנה ויותר) צופו בשכבה בלתי נראית של
מלח-ים.
מורגן עשה סיבוב מפותל במבוך העיר החדשה. באזור בו ליחך
הים-הארוך את שפת הג'ונגל, הוא מצא בשנית את פונדק חוד-הלהב.
הוא עלה לקומה השנייה והגיח לחדרו בהתמוטטות מעולפת על גבי
המיטה הפחוסה.
סוכן הדמיון שלו ניצל את המנוחה המוקדמת כדי לבקר בחדרם של
הלוחמים. הוא גילה למרבה המזל שהגמד איננו - יצא לצוד כנראה.
הלוחמת ישבה על מיטתה וחיכתה בסבלנות.
הוא התיישב לצידה וליטף אותה ברכות בזרועותיו הרוחניות. חיוך
עלה על שפתיה ושיניה נצצו לאור המנורה המשתפכת.
הכתפיים שלך חלקות כל-כך.
היא הסירה את חולצת הכותנה הלבנה שהסתתרה רוב היום מתחת לשריון
קשקשים שחור. אצבעותיו של סוכן חפנו את שדיה הצעירים, וספרו את
צלעותיה (אבל שכחו אחר-כך). עורה היה חלקלק כשל נחש. כף יד
דמיונית ימנית נכנסה בליווי זו של הלוחמת אל מתחת לחצאית הקרב
הקצרצרה, וסייעה לה לעסות את אזור המפשעה. זיעתה הענוגה
התערבבה עם תשוקתו השקופה של הסוכן הדמיוני, והפיצה ריח
מתוק-מלוח בחלל החדר.
היא נכנעה לבסוף לקסמיו, ונשקה לו מלוא פיה את תאוותה בנשימה
עצורה. עיניה האדומות (הוא זכר ירוק, אבל לא משנה) נפערו
לרווחה וניביה דקרו את שפתיו מבפנים. היא ניסתה לינוק את דמו
התפל והאוורירי, אבל סוכן היה יצור זהיר ומהיר מאוד.
הוא נשק לה על המצח (משנה זהירות) לילה טוב, נהניתי מאוד
חמודה, אבל את חייבת להיזהר יותר עם הנשיקות. תקפצי לחדר ממול
אם בא לך, אני מתגורר שם עם חבר טוב שלי מורגן המכשף.

על הגבול הדק שבין הים הארוך לאוויר הלילה צף בכבדות
גרעין-אפרסק חצוי. תורן זקוף הזכיר לאנשי הים את הכיוון
'מעלה', שהפך אצל חלקם לחרוט מעורפל שהתחיל איפה שהוא בקצה
האף. לצדי התורן שני מפרשים  התנשמו והתנשפו בקצב אחיד כמו זוג
אצנים שממהרים להגיע לחוף.
הים הארוך שלח את ילדיו, גלי מים קטנים, לבדוק את תכן האנייה.
רוב המים שהצליחו להיכנס לאנייה מיאנו לחזור לים. הם שימנו את
הרצפה במלח ובאצות וצפו מפינה זמנית על שלושה יורדי-ים מנוסים
שנפלו על הישבן. אחרי שנמאס להם מהתעלול הרטוב הם זרזפו מטה
לתוך בטן האנייה - אלבטרוס שמה.
הם בקרו במחסני הסחורה וטעמו מחביות הבירה והרום הדשנות,
מבקבוקי יין מנופצים - חלקם עטופים עדיין במקלעת נצרים צבעונית
- ומהתיבות הנעולות אשר הכילו את סודות המסחר המזרחיים.
חלקם אף הוסיף לחקור מטה-מטה והגיע לחדרו המרוקן של רב-החובל.
משעמם. הם התנקזו מתחת לארונית עץ רקובה ומצאו את דרכם לחדר
העמוק ביותר בבטן האלבטרוס: מגוריו המזדמנים של הלורד גונרדרק
תורטורה.
טיפות המים החטטניות מלאו את מיטתו בלחות מלוחה. הוא קם ופיזר
את השלולית באכזריות. פרצופו היה רטוב וקר, אך עיניו השחורות
בערו בזעם. הוא רצה להקיא. הדלת נפרצה בזריזות וארוחת הערב
לשעבר הצטרפה לחברותיה מהצהרים והבוקר במסדרון הלח.
בלילות הראשונים למסע, כאשר הלורד תור היה מתעורר באמצע הלילה,
הוא היה נודד לחדרי אחרים, נוטל את נשמותיהם במיקח אכזרי,
ומחלק את בשרם הטרי כמנחה לים הרעב. הוא היה קם, מבקר בחדר של
מישהו, מייסר אותו עד כלות נשמתו, וזורק אותו לכרישים. זורק
אותו! באמצע הלילה! גונדרק היה מתעורר, מייסר, מתעלל וזורק.
גונטרקם, גונרצח וגונזרק. תענוג ממש.
רב-החובל הציב משמרת כפולה בעקבות ההיעלמויות המסתוריות,
וגונדרק לא רצה להסתכן. הוא היה מוכן להעביר את הלילה האחרון
באלבטרוס בבטלה או בשינה פרומה.
הוא שלף מתרמילו מגילה שחתמתי בדונג אדום ועיין בה:
לורד גונדרק תורטורה, פיין בכיר.
לפניך צו האלה הקדושה, שרת הכאב והעונג: עבדי הנאמן - הבא לי
את נשמתו של אחד אורין הידוע בכינוי 'התער מבארא-דור', גיבור
מלחמות הגמדים. שא ברכות, פיין יקר.
לפניך צו הפיין הגדול, ראש מסדר הכאב והעינויים: חסל את הגמד
הידוע בארץ אומרה בשם אורין התער. הבא לנו את כבוד אלי הגמדים
- גרזן המלחמה של המלאך בן-תאים. הוא עשוי מיקשה אחת, חרוטות
עליו מילות העצמה של הביתור והמהירות ובסיסו מצופה בעור-צבי.
חמש-מאות נשמות על ראשו. שא ברכות, בן יקר.

הפונדק עוד טרם נעור משנת הלילה שלו. מלבד פיסות העץ הרהוטות
שחנו בפונדק דרך קבע ועובדת הלילה האלמונית (המוזג כבר היה
אמור לבוא להחליף אותה) המקום היה כמעט ריק. מורגן השכים קום
וירד לאכול ארוחת בוקר. בינתיים הוא ניסה לשאול את המוזגת
המנומנמת מספר שאלות כלליות לגבי שמה הפרטי ושלומה האישי,
והזמין אותה לעשות לו סיור בעיר.
שני הלוחמים ירדו במדרגות והתיישבו בשולחן הקבוע שלהם בשקשוק
מתכות קולני, מה שנתן למורגן תירוץ לגיטימי לנעוץ בהם מבט.
הלוחמת החזירה לו מבט חשדן. היא הפנתה את תשומת ליבו של ידידה
הגמד לפטיש שמורגן נשא בחגורתו.
הגמד הזקן צמצם את עיניו העתיקות כדי לראות טוב יותר, ולאחר
בחינה מקצועית הוא חרחר באפו בנימה שנשמעה מעט כמו זלזול. הי!
בחור צעיר! הגמד הזקן הדהד כמו מכרה נחושת חלוד.
מורגן הסתובב על כיסאו והביט בגמד בפליאה, קראת לי?
בוא הנה.
השמלה התהפכה וקרבה לשולחנם, חושפת תליון כבד - צלב ברזל
מפואר.
שמך ילד?
מורגן-בן-קלר, מבטא מערבי טיפוסי.
מה עוסק?
אני איש דת, כהן השלום והצדק. . . מי אתם?
מה עניינך?
אתם מוכרים לי מאיזה מקום. . . זה הכל.
מה אתה רומז בעצם? הלוחמת עיקמה שפה.
שום דבר מיוחד. לדעתי כבר ראיתי אתכם איפה שהוא פעם. . .
שמור את הדעות שלך לעצמך אידיוט. הלוחמת יעצה לו.
זה בהחלט רעיון טוב - בתנאי שאת תשמרי על לשונך החדה.
היא סטרה לו בקולניות.
מורגן קיפל את זנבו השעיר בין הרגלים. זו הייתה ההתחלה.
לאחר מכן השלושה התבקשו להמשיך את שיחתם בחוץ. הם עשו היכרות:
מורגן, קסנדרה ואורין, ושבו לפונדק בצהרים.

ריחות ארוחת הצהרים מילאו את חלל הפונדק בענני פטריות מעושנות.

מה תרצו לאכול? פיתה הסייס הממזרי.
התלחשויות רעבתניות . . . עוף בדבש . . . חזיר צלוי . . . אורז
פטריות . . .
קסנדרה סיכמה את הכל במשפט אחד, שעצם הגייתו גרמה לי להזיל
ריר.
ביטה, סלחו לי בפקשה . . . אמר פלוני-גרני.
המורגן מיהר להסתובב על כיסאו, ונתן בו מבט מסוקרן משהו.
הקסנדרה הגניבה מבט מעוקל לאחור, והאורין התגבש מחדש מול הזר -
עיני הפחם החלשות שלו מתאמצות לראות את תווי פניו.
שחור.
הוא היה שחור.
שער עורב נח בקפידה על ראשו כמו פיאה רטובה. עיניו היו זוג
גחלים מפוחמים שמרוב חום שרפו את גבותיהן. פיו היה נתון בחיוך
תמידי, אשר מתחתיו פס חשוך שחצה את סנטרו במאונך.
עצמותיו הרקובות היו קשורות בבשר נוקשה ואפל. תכסיתו הייתה
חליפת כותנה דהויה, שדבק בה צבעו השחור וריח הים הארוך. מגפי
עור-פרה-שחוטה הפרידו בינו לבין הקרקע. על פרקי ידיו החיוורים
נחו שני צמידי-זהב רחבים. בידו הימנית ניצב מטה עץ מפותל,
ובשנייה היה תיק עור אפל ומהודר. בין שני טורי שיניים מלובנים,
בצבצה בקשה תמימה לכאורה: לא מכיר פה טוף . . . איפה זה
שירותים פה?
החוצה, ימינה וימינה לחצר, הסביר פיה הלח של קסנדרה באדיבות.
עיניו התמקדו לרגע נורא אחד באורין, ואז התפנו לטעום מפיתולי
גופה של הלוחמת הצעירה ומהסמל הקדוש של הכהן האדמוני. דנקה.
הוא חייך ויצא החוצה.
ארוחת הצהרים התקבלה בברכה, ונגמרה במהרה.

נחש שחור מחופש לתייר התפתל בנמל הדרומי של העיר החדשה, טורף
במבטו את תושבי העיר ואורחיה. מרצפות האבן הישנות ניסו להתחמק
ממגעו החלקלק, הטמא. על ידו הימנית רכב מטה עץ גבוה,
בן-שיחה גרוע מאוד.
מה אתה אומר על שתי אלה, פיט? נחש הנחש.
כלום.
טעימות, יה? מממממהההם.
היסססססס.
מתי אכלת לאחרונה, פיט? התחשבות יוצאת-דופן.
שוטר חסר-מעש התקדם בעליצות במורד הרחוב. הוא שרק לחן מזדמן
שנקלע לחוסר מזלו לאזנו הקשובה של הלורד הנחש גונדרק תורטורה.
שם הוא נקלט במוחו ועוות עד כדי זמזום מעצבן.
ביטה, אטוני השוטר?
כן.
אני חדש פה בעיר זה. שוכח איפה גן-ילטים של בן קטן . . . צריך
לאסוף זה . . .
איך הוא נקרא, הגן ילדים של הבן שלך?
לא זוכה . . . זה פה בסביבה . . .
השוטר הנחה את הנחש התיירותי לקן הציפורים הסמוך והמשיך בדרכו
השורקנית לתחנה הדרומית.
דנקה, אטון שוטה! צהרים טוף לך!

שני הלוחמים, לודרים לשעבר, שערקו למזרח היבשת, מצאו נחמה על
חוף הים הארוך. גופיהם השלובים נחו על גזע דקל כרות בערמה של
עור שזוף ושרירים נפוחים. השניים ניהלו שיחה ידידותית, למעשה
גבב של משפטי סיכום יומיים שתוזמנו בהתאם לשקיעה המתקדמת.
במקביל ניהלו נשקיהם שיחה מקצועית מאחורי גבם (משהו שקשור לשפת
החיתוך של הלהב). הגרזן המנוסה ניסה להכניס קצת הגיון בריא
לראשה של החרב היהירה, הגאה. כמובן ללא הצלחה מרובה.
לא יכול להיות שאין לך מה לומר עליו, אורין. אני רוצה לשמוע את
דעתך.
לא. המממפפ.
בכל זאת? קסנדרה הפנתה אליו את פרצופה המתוק ביותר.
איי ילדה! עקשנית - גמדה, גאה - גמד. אורין חושב מורגן זה
עשיר.
פליאה קולנית.
אורין זהיר אנשים עשירים - מפונקים. אבל היי ילדה! זוכרת: לא
הנוצץ זהב.
ממממממהההם . . . נכון.
אורין ליטף את ברכה של ילדתו קסנדרה בלי משים. נוח מאוד. חלק
גם.
ומה עם הפטיש שלו? שאלה מכשילה.
מה פטיש?
זה משהו מיוחד נכון? אחרת לא היית קורא לו לשולחן.
אורין יודע.
זה מקשה אחת, נכון אורין? כמו התער שלך? לא מייצרים אותם ככה
יותר - מאז תחילת העידן האפור. הפטיש הזה עתיק - בוודאי בן
אלפיים שנה לפחות.
קסנדרה - עין חדה.
תודה. לימדת אותי קצת על מתכות. לא שכחתי.
'רוצה לעשות היכרות עם גברת ירך-שמאל?' שאלה הברך את כפו
המחומשת של אורין.
'נעים מאוד', היד השיבה בנימוס מחוספס.
אורין?
הגמד נעלם. גופו היה עדיין שם, צמוד לגופה החם, אבל אורין עצמו
היה במקום אחר, בזמן אחר, זמן קדום יותר.
ענני מלחמה חלפו כמו עדר צבאים דוהרים בשמיים, מכילים טיפות
מאודות של דם ודמעות. עיט נסק מעל הרים מושלגים, סופר את
תימרות העשן והרצח. עשרות כפרים הרוסים, שיירות גמדים שדודות,
משפחות קטולות, גמדים שותתי-דם, גולגלות . . .
זו הייתה תחילתה של ההרפתקה האמיתית הראשונה של אורין הבנאי
מבארא-דור, הרפתקה שהחלה לפני 60 שנה, לאחר גילוי הפירו-טאר,
בזמן מלחמות האורקים מהמזרח, אשר ניסו לבזוז את המתכת היקרה
מהגמדים התמימים, בלילה סוער אחד - כאשר אורין איבד את אשתו
ואת ילדתו הקטנה בקרב עקוב מדם, וזכה להתגלות של המלאך, אשר
לשמו אין זכר. . .
ונגמרה בחיסול שבט האורקים המזרחי של הרי הרוקי'ס על ידי חבורה
של גמדים אמיצים, שרובם נפלו בקרב, ורק שלושה מהם נותרו: דורין
המהולל, רוקו הנפח ואורין 'התער' - שלושה גמדים שהפכו לשלישייה
מפורסמת, והגנו על ההר מפני ההתקפות של אויבי הגמדים.
במשך שנים של מלחמה קרה אורין היה למצביא מפורסם. גם דורין,
שנחשב מנהיג השלישייה, ידע שאורין היה הגמד החזק ביותר באותו
זמן - אולי הלוחם החזק ביותר בכל אומרה. עשרות שנים אחרי
מלחמות האורקים מהמזרח הוא לא נחל תבוסה בקרב עדיין. גרזנו
המכושף היה תמיד מוכן לקרב. . .
אורין?
זולטה?
היי אורין תתעורר! תוציא ת'יד שלך! זו קסנדרה!

מורגן איש האלוהים ישב בחדרו בשעת ערב סגולה והתפלל.
מורגן-קלרגל ישב גם הוא על המיטה. זוג עיניו החומות התרוצצו
בחדר כמו זוג כלבלבים שובבים, וראו התקהלות בחלון. משהו קרע!
קלרגל רמז לאלוהים שהגיע הזמן לקנח ת'תפילה, והתנהל למטה
בריצה.
זוז בקשה! סלח לי אדוני תן לעבור. זוזו כולם! כולם צעד אחד
אחורה.
יצורים שחציים צבוע חציים אדם חגו סביב איש פצוע במעגל עבה של
תדהמה מתובלת בשמחה לאיד. הכהן פילס את דרכו בין החיות פעורות
הפה והעיניים, ורכן על הקרקע סמוך לפצוע. גוסס עשוי להיות תואר
קולע יותר.
על חזהו הייתה מודבקת מגילה פתוחה שהוכתמה בדם. מורגן הסיר
אותה וגילה רשת מסועפת של חתכים עמוקים וסופניים. טיפות החיים
האחרונות שלו בעבעו החוצה. יד דמיונית נשלחה למחוזות הקסם
העתיקים שהיו קבורים עמוק בתת-תודעתו של הכהן. אצבעותיו גיששו
אחר לחש ריפוי עצמתי, ודלו אותו בזהירות מתוך קערה של מרק מוח
מבעבע.
הלחש החל לתפוס תאוצה בתוך ראשו - כדור אש תופח ומתגלגל. שפתיו
רצו מעלה ומטה בגבב בלתי מובן, בעוד ידו האחת מונחת על החזה של
גוסס והשנייה משרבטת איורים חדים באוויר. כדור הקסם נעצר והחל
נסוג לאחור בגלגול מתנצל: 'אולי פעם הבאה?' לא יכולתי להרשות
לו את התענוג הפעם - זה היה הורס את התכניות.
מי אתה? מורגן שאל.
שיעול.
ששש! אל תזוז. אל תדבר. אני אקח אותך הביתה. תעצום עיניים
ותחשוב על משהו שאתה אוהב.
זה הוא . . . האידיוט ניסה להצביע עלי! באותו רגע חשבתי
שאתגלה.
מי? הכהן חיפש מסביב. עשיתי פני-צבוע.
מי זה?! מורגן רכן ליד פיו הרוטט של גוסס: אתה חייב לקחת את
המגילה - שם התשובה. . . שם הרוצח.
האידיוט ששכרתי מלא את תפקידו בצורה מושלמת - אולי אזרוק לו
איזו מילה טובה אצל שר-המוות.