"די כבר אני לא יכולה יותר!
ניסיתי באמת אבל זה כבר עבר את הגבול -נשברתי" היה המשפט
הראשון במכתבה הארוך שהשתרע על גבי ארבעה עמודים.
היא תמיד אמרה שזה יקרה, היא ידעה שזה יהיה הסוף, וכל חייה
ישבה ותהתה מתי זה יקרה.
זאת הייתה הדרך , הדרך שלה להעביר את הזמן הפנוי המועט שלה שכן
הייתה צריכה לטפל באביה החולה ובאחותה הקטנה, אמה כבר מזמן
הייתה מחוץ לתמונה -היא עזבה כשהייתה בת 3
קיבלתי את המכתב יום אחרי שזה קרה , זאת הייתה שעת ערב , אחרי
שחזרתי מהעבודה כהרגלי פתחתי את תיבת הדואר ושם הוא היה - מכתב
שעליו היה רשום רק שמי באותיות גדולות. עליתי במדרגות, נכנסתי
הביתה וישר התיישבתי על הספה והתחלתי לקרוא את המכתב.
אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב שבו היו מפורטים פרטים שלא רציתי
לדעת רציתי לרוץ אליה הביתה לראות עם זה נכון, רציתי אבל לא
יכולתי , הייתי המומה ולכן נשארתי על הספה וקראתי את המכתב שוב
כדיי לוודאות שמה שקראתי בפעם הראשונה הוא אכן מה שכתוב.
עכשיו כבר לא רציתי לרוץ אליה , לא היה בשביל מה - הבנתי שזה
נכון ושזה קרה ובעקבות המכתב ידעתי מה אמצע עם אלך אליה ואפתח
את דלת דירת הסטודיו שלה. אז פשוט ישבתי על הספה בחדר חשוך שרק
מנורת קריאה קטנה מאירה והתחלתי לבכות, בכיתי כמו שלא בכיתי
כבר הרבה זמן.
יושבת , בוכה וממלמלת את שמה במשך שעות, אין לי מושג אפילו
כמה, זה לא עניין אותי , הזמן כבר איבד את המשמעות, עכשיו הוא
נראה סתמי לחלוטין.
בבוקר אחרי שקצת נרגעתי התחילו אותן מחשבות של בוקר לאחר לילה
ללא שינה , אבל הפעם לא היו אלה המחשבות הרגילות אלה היו
מחשבות על התאבדות.
"אני רוצה ללכת בעקבותיה גם לי מסריח בחיים , מאיפה היא מצאה
את האומץ?, למה דווקא עכשיו?, הלוואי והיא הייתה פה לידי
והיינו עושות את זה יחד! הלוואי!" חשבתי בזמן שאני עדיין יושבת
על הספה אלא שעכשיו החדר כבר לא חשוך לגמרי שרק המנורה מאירה,
השמש התחילה לעלות ולפזר אור מעומעם שחדר לתוך דירתי הקטנה
מתוך החלון שמולו ישבתי.
ניסיתי לישון אבל לא הצלחתי, ניסיתי להעסיק את עצמי כדי לא
לחשוב עליה אבל גם בזה לא הצלחתי.
ושוב מצאתי את עצמי על הספה מול החלון שדרכו כבר חדרו קרני אור
בהירות מהשמש שבאמצע השמיים , ישבתי שם ולא עשיתי כלום, רק
בהיתי במכתב.
אותו מכתב עצוב שרואים שהוצא מתוך יומן של אדם שאיבד תיקווה,
ארבעה עמודים של סבל ויאוש, מכתב שנכתב ע"י נשמה מעונה.
התבוננתי בדף האחרון של המכתב וניסיתי לקרוא אותו , אבל לא
הצלחתי.
כל המילים היו מטושטשות מכל הדמעות שהזלתי בלילה לפני אבל בכל
זאת התעקשתי מסיבה לא מובנת לקרוא את העמוד האחרון למרות
שידעתי מה כתוב בו.
כשהגעתי לתחתית העמוד הבחנתי שרק הפסקה האחרונה של המכתב עוד
נשארה מובנת איך שהוא.
"חברתי היקרה, כנראה שזה באמת הסוף, הגיע זמני ואני לא יכולה
למשוך יותר את מה שהיה צריך לקרות מזמן,.
את רואה צדקנו- אני באמת מגדת עתידות כמו שתמיד חשבנו וידענו
ולא לחינם שזה יהיה הסוף ושלא משנה כמה עזרה ואהבה אקבל, זה
יהיה סופי ושזה בלתי נמנע.
במכתבי אחרון זה אני רוצה לספר לך חלום שחלמתי - זה היה עליך!
ראיתי את העתיד שלך כמו שראיתי את שלי כשאמא עזבה ואבא נהייה
חולה, והוא נראה יפה למרות שעכשיו הוא מלא סבל ושנאה אבל
תאמיני לי , את תמצאי את כל מה שאני לא מצאתי - אהבה, אנשים
איכפת להם ממך באמת והכי חשוב את עצמך!
ולפני שאגשים את גורלי נשארו לי שני דברים לבקש ממך , חברתי
הכי טובה:
1. בבקשה תדאגי עד כמה שתוכלי למשפחה שאני משאירה מאחורי, לאבא
ולאחותי הם כל מה שהיה לי אבל כנראה שזה לא הספיק, תנסי להסביר
להם למה! , שיבינו ושלא ישנאו אותי על עשיית המעשה הזה.
2. אני מבקשת ממך האדם שהכי אהבתי ושהכי קשה לי להפרד ממנו בכל
לשון של בקשה: שלא תבואי בעקבותיי בטרם עת, אל תעשי כמוני ,
תחיי את חייך, תשמחי, תאהבי- כי את יכולה , עוד לא וויתרת על
הכל כמוני ואני מקווה שגם לא תוותרי לעולם"
מקווה לראות אותך שיבוא זמנך למעלה על הענן לצידי כי משם אי
אפשר לברוח, אין לאן.
שלך תמיד , משגיחה עליך כנץ
אני!"

לא יכולתי להתאפק ושוב התחלתי לבכות אחרי שסיימתי לקרוא את מה
שהצלחתי מהעמוד האחרון. ושוב שיחזור של הלילה הקודם שעברתי
בבכיה אך שהלילה כבר לא יכולתי בשלב מסוים נרדמתי.


היום הייתה ההלוויה שלה..
נראה לי שזה היה אחד הדברים הכי קשים שעברתי בנתיים בחיים.
הכל נראה כמו חלום רע, לעמוד שם עם המשפחה המועטה שנשארה לה
והחברים המועטים שהיה להם מספיק אכפת לבוא , להסתכל על האדמה
ולראות מצבת אבן קרה ששמה חרוט עליה ולדעת, לדעת ששם מתחת
לאדמה היא שוכבת- האדם שכל כך אהבתי , האדם שהיה חלק מהלב שלי,
האדם שחמק לי מבין האצבעות.
בזמן הלוויה רציתי לראות את פניי הסובבים אותי, את פני הנוכחים
הנוספים שהכירו את האדם שהכי אהבתי, אבל לא יכולתי , הייתי
מהופנטת, כל בזמן בהיתי במצבה, הרגשתי שהיא מנסה לדבר איתי
מלמטה- מאיפה שהיא לא נמצאת עכשיו.
רק היום הבנתי עד כמה היא חסרה לי, עד כמה לבד אני אחרי שהיא
הלכה ממני.
כל הזמן עמדתי שם ,מול המצבה עם היד בכיס המעיל, כי שם היה לי
אותו, את הדבר האחרון שקיבלתי ממנה- את המכתב.
לא אמרתי לאיש מהנוכחים שיש לי את המכתב כי אז הם היו רוצים
לקרוא אותו, או עוד יותר גרוע שאני אקרא אותו בקול רם בשבילם,
לא יכולתי להתמודד עם זה , לא עכשיו.
בסוף ההלוויה שכולם התחילו להתפזר לבתיהם שבעיניהם דמעות
וזיכרון אחרון ממנה
אביה ניגש אלי ואמר " בעל הדירה שלה הודיע לי שצריך לפנות את
הדירה שלה ושיש לנו 4 ימים, קשה לי לבקש את זה ממך אבל האם את
מוכנה לעשות את זה?, שכן את יודעת על מצבי הגופני ולכן אני לא
יכול ולבקש מביתי השנייה זאת לא אפילו אופציה , היא קטנה מידי
בשביל זה.
אפילו לא חשבתי על זה וישר אמרתי "אין בעיה אני אעשה את זה" ,
הייתה סיבה לכך שלא נזקקתי אפילו לשנייה לחשוב על התשובה לבקשת
אביה של החברה הכי טובה שלי והיא פשוטה למדיי - חוץ מהעובדה
שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי, היא גם הייתה המשפחה השנייה
שלי, הייתי שם כשאחותה נולדה, הייתי שם כשאימא שלה עזבה,
אבל הדבר שאני הכי מצטערת עליו זה שלא הייתי שם בשבילה כשהיא
התאבדה- אולי הייתי מצליחה להציל אותה, למנוע ממנה לעשות את
המעשה האיום הזה!
רגשות האשמה כבר התחילו לאכול אותי מבפנים, כל יום שעובר
בלעדיה נראה כמו נצח, כל יום בלי לשמוע את  קולה בטלפון נראה
יותר ארוך, אני לא יודעת עם אני יחזיק מעמד בלעדיה, אני כבר
מתחילה לפחד שאני אגמור כמוה - אני לא רוצה את זה!
נכון שמבחינות רבות אני דומה לה אבל מבחינה אחת אנחנו שונות
לגמרי וזאת התקווה- היא כבר הייתה על קצה התהום מוכנה לקפוץ
וכך עשתה, ואני , אני עוד לא אולי זה מפני שאני מפחדת לדעת מה
יש אחרי המוות תמיד הייתי ככה, תמיד פחדתי מהלא נודע, ובגלל
שהיא לא , היא הייתה ההפך ממני בעניינים האלה, זאת הסיבה
שהסתדרנו כל כך טוב.
למחרת הבוקר של ההלוויה הלכתי לדירתה שבמרכז העיר כדי לעשות את
מה שהבטחתי לאביה שאעשה- לפנות את הדירה שלה.
פתחתי את הדלת וציפיתי לתגובה שאליה אני רגילה אותה תגובה שאני
אוהבת , לראות אותה יושבת על הספה בוהה בטלוויזיה וברגע שהייתה
מבחינה שנכנסתי הייתה נותנת הערה צינית אך מלאת אהבה- זה מה
שאהבתי אצלה!
פתחתי את הדלת בציפייה לזה אך שוב התאכזבתי , הפעם כשנכנסתי
לדירה הייתי המומה, לא האמנתי , תחילה יצאתי לראות עם זה אכן
מספר הדירה שבו היא הייתה גרה, ראיתי שצדקתי, נכנסתי ופתאום
הדירה נראתה כל כך שונה, כאילו מישהו בא ושינה הכל, אבל האמת
היא ידעתי מה היה חסר לי - את התמונה שלה יושבת על הספה מול
הטלוויזיה ומעירה לי על כל דבר אפשרי באותו רגע, היה חסר לי
אותה!
עמדתי מספר דקות בפתח הדלת לפני שנכנסתי, פשוט עמדתי שם
והתבוננתי בבית שהכרתי כל פינה בו אך פתאום נראה כל כך שונה
בעיניי.
לבסוף נכנסתי , רציתי ישר להתחיל לפנות את הדירה, לצאת משם כמה
שיותר מהר ולא בגלל שמיהרתי אלא להפך... , בגלל שכל דבר הזכיר
לי אותה, כל דבר הזכיר לי תקופה בחייה, בחיים שלי. אין לי מושג
איך סבלתי את זה, הסתכלתי על החפצים שלה ודמעות עמדו בעיניי.
החלטתי להתחיל לפנות את המטבח כי הוא היה הכי קרוב לדלת
הכניסה,
התחלתי לפתוח את דלתות הארונות , תחילה ארזתי את הצלחות,
הכוסות, והסכו"ם, זה הלך יותר קל ממה שחשבתי.
אחרי שסיימתי לארוז את כל תכולת המטבח שמתי בערמה את הקרטונים
ליד דלת הכניסה ועברתי לסלון.
עוד לפני שהתחלתי לארוז את הדברים ידעתי שיהיה לי קשה , וכך
היה, הרי שם בסלון הקטן שלא היה מרוהט לחלוטין היינו יושבות
ומדברות עד השעות הקטנות של הלילה ולפעמים אפילו עד הבוקר.
דבר ראשון שעשיתי היה להתיישב על הכורסא האהובה עליה, אותה
כורסא שהייתה ממוקמת מול הטלוויזיה, אותה כורסא שאני רגילה
לראות אותה יושבת עליה ומהופנטת ע"י הטלוויזיה שרק אורה מאיר
את פניה.
הכורסא הזאת הייתה חשובה לשנינו, היא הייתה מעלה בנו זיכרונות,
זה היה החפץ הראשון שקנינו ביחד לאחר שהיא חתמה על חוזה
השכירות לבית, אחרי שהצליחה בקושי להשיג כסף בכדיי לעזוב את
הבית שבו גרו אחותה ואביה, אני עדיין זוכרת את היום הזה כאילו
היה אתמול, הסתובבנו שעות ברחבי העיר ובדיוק לפני שהיינו
מוכנות להתייאש מצאנו אותה בחנות יד שנייה, היא ישר התאהבה
בכורסא והייתה מוכרחה לקנות אותה, אני לא אשכח את האושר שהיה
בעיניה באותו יום, עד כמה שזה נשמע טיפשי- להיות כל כך מאושרת
מעצם הקניה של חפץ כמו כורסא.. , לא בשבילה, בשבילה זה היה
סימן לחופש שלה , להתחלה חדשה!
שם ישבתי על הכורסא שכל כך הזכירה לי את היום הראשון שלה בבית
החדש.., ישבתי ולא עשיתי כלום רק חשבתי וניסיתי למנוע מהדמעות
לזרום החוצה , ישבתי שם עד שהייתי בטוחה שאני בסדר ושאני
מסוגלת להמשיך.
לבסוף קמתי מהכורסא, ניגשתי לספרייה שהייתה מלאה בספרי מיסטיקה
ואסטרולוגיה, לקחתי כל ספר בנפרד , ניגבתי ממנו את האבק שהצטבר
והכנסתי לקרטון, היו לה המון ספרים, ככה הייתה מעבירה את זמנה
כשלא היה משהו מעניין בטלוויזיה, זהו הגעתי לספר האחרון בכל
הספרייה , זה היה הספר שאני קניתי לה לפני שנה לחג, אני אפילו
לא זוכרת איזה, זה היה ספר על גלגול נשמות.
אחר כך ניגשתי לשולחן העץ הקטן שעמד לנגד הקיר הנגדי של
הספרייה עליו היו תמונות, הייתה שם תמונה שלה ושל אחותה שהיא
אהבה מאוד , של אביה שלמרות כל הבעיות בבית גם כן אהבה וזה
כמובן היה בלתי נמנע- הוא זה שנתן לה את החיים, החיים שלבסוף
היא החליטה על דעת עצמה שצריכים להיגמר, וכמובן הייתה שם תמונה
שלנו, התמונה צולמה כשנסענו לחופש ביחד ביוון- זאת הייתה אחת
החופשות הנהדרות ביותר שהיו לי...
עכשיו כבר הגעתי לנקודת השבירה שלי באותו יום, התמונה הזאת
פשוט שברה אותי , כבר לא יכולתי... , הנחתי אותה על השולחן ,
הסתובבתי לכיוון הדלת , לקחתי את הקרטונים הארוזים שבהם כל
חפצי המטבח ויצאתי מהבית. ברגע שסגרתי את הדלת והוצאתי את
המפתח מחור המנעול דמעות התחילו לזלוג על לחיי, בלי שליטה.
זה כאילו שלא יכולתי לבכות בתוך הבית כי הרגשתי אותה שם, היא
הייתה בכל מקום...
אני לא יודעת אפילו להסביר את זה...
חזרתי הביתה וישר הלכתי להתקלח ולישון, לא רציתי שום דבר אחר,
רק לישון, לשכוח את אירועי היום מלא הזיכרונות הזה.
למחרת קמתי וידעתי מה עלי לעשות, לשוב לשם, לסיים את מה
שהתחלתי, מצד אחד רציתי ומצד שני לא.
לבסוף תפסתי את עצמי בידיים כמו שאומרים והלכתי שוב לדירה שלה,
הדירה שמחכה לי שם שאני פשוט אבוא ויעלים את אותו אדם נפלא
שאהבתי שפעם גר שם, אדם שהוא בעצם חצי ממני.
הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לאותו שולחן שעליו היו כל
התמונות, לקחתי נשימה גדולה והתחלתי להכניס את התמונות
לקרטון.
ועוד פעם היא ניצבה מולי אותה תמונה של אותה חופשה מדהימה שלי
ושל אותה בחורה מדהימה , אותה בחורה שעד היום אפילו שהיא כבר
לא כאן אני שמחה להגיד שהייתה חברה הכי טובה שלי.
לא יכולתי לשים את התמונה שלנו בקרטון, ובסוף החלטתי לשים אותה
בתיק שלי, הרגשתי שעם אני ישים אותה בקרטון אני בעצם יעלים את
החברות שלנו, יעלים אותה , אשים אותה בצד עם הדברים שכבר לא
חשובים- וזה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות, לשכוח אותה!
אחרי שסיימתי לארוז את כל התמונות , העברתי את השולחן לפינת
החדר , גלגלתי את השטיח וגם אותו הוספתי לערמת הרהיטים שלא
יכולתי לארוז בקרטונים.
כל כך רציתי לסיים כבר לארוז את הבית הזה, רגשות הציפו אותי
מכל עבר כמו שלא ידעתי שיכול לקרות.
עכשיו התחלתי לארוז את החדרים הקטנים והפחות חשובים של הבית
כמו חדר האמבטיה והחדר אורחים הקטן והצפוף שבעצם שימש כמחסן כי
אף פעם היא לא הייתה מארחת - רק אותי , רק לי היה  את ה"אישור
" לשהות בביתה בלילה. אפילו בחורים שהייתה איתם היו צריכים
ללכת בשלב מסוים כשהיא הייתה מחליטה שהגיע זמנם ללכת , אבל גם
זה לא קרה הרבה - היא לא הייתה מתרועעת הרבה עם בחורים, זה לא
עניין אותה .
עכשיו אחרי שסיימתי את רוב חדרי הבית ונשאר לי רק את חדר השינה
שלה כבר הייתי עייפה , החלטתי לנוח, הלכתי והתיישבתי על המשטח
הריק שפעם שימש כסלון, הדלקתי סיגריה , ובהיתי.
ישבתי לי מול החלון בסלון ופשוט בהיתי החוצה, רציתי לראות או
לפחות לנסות לראות את מה שהיא הייתה רואה כשהייתה מסתכלת דרכו
, ניסיתי להיכנס לראש שלה.
רציתי לראות עם באמת הכרתי אותה כמו שחשבתי , עם אנחנו "באותו
ראש" כמו שאומרים.
מה שגיליתי היה מאכזב, גיליתי שכל מה שאני רואה כשאני מתבוננת
מהחלון בסלון החוצה זה רחוב מרכזי מצד אחד ושדרת  עצים מהצד
השני,, ולא נראה לי שזה מה שהיא הייתה רואה, זה לא היה מתאים
לה עם זה היה ככה, זאת לא הייתה היא האמיתית.
כבר לא ידעתי מה לעשות, אז לא עשיתי , לפחות לא המודעות שלי
עשתה , נתתי לרגשות לשם שינוי לפעול מה שלא היה קורה הרבה מאז
שהיא מתה- בכיתי , ככה בלי סיבה, בלי מניע מיוחד רק הזיכרון ,
אותו זיכרון של אותה נשמה טובה שכל כך אהבתי ועד היום אני
אוהבת.
אחרי שנרגעתי קמתי והתחלתי ללכת לחדר השינה שלה, ידעתי מה מצפה
לי שם- הריח שלה, הבגדים שלה , התכשיטים שהכי אהבה שהיו שמורים
בקופסת קטיפה שחורה- הכל.
עוד פעם מצאתי את עצמי עומדת בפתח הדלת ולא יכולה להיכנס,
הייתי קפואה.
כאילו רגלי היו בתוך בטון שהתייבש, בלי שום דרך לזוז.
עצמתי עיניים וראיתי אותה בדמיון, ולבסוף נכנסתי, שמעתי את
קולה , ודמיינתי אותה יושבת על המיטה ומדברת בטלפון, ניסיתי
להקשיב לשיחה ששמעתי אך בהתחלה לא הצלחתי ובסוף הבנתי, הבנתי
שהשיחה ששמעתי בזמן שעמדתי שם בחדר שלה ודמיינתי אותה הייתה
השיחה האחרונה, השיחה האחרונה שלה איתי.
הדמעות , אותן דמעות ארורות שוב עלו בעיניים ,עד שחשבתי שלא
נשארו לי דמעות , גיליתי שנשארו עוד המון.
"טוב לעבודה" חשבתי לעצמי עד כמה שזה היה קשה לחשוב שבעוד זמן
קצר החדר הזה שבו היא הייתה ישנה יהיה ריק, היא לא תהיה פה
יותר , לא יהיה לא זכר.
לארוז את חדר השינה לקח יותר זמן ממה שחשבתי , כל דבר קטן העלה
זיכרונות , חיוכים וגם קצת דמעות.
זה לקח לי שלוש שעות - שלוש שעות לארוז חדר קטן שבעצם לא הכיל
הרבה , הכל בגלל הרגשות האלה , הזיכרונות האלה . באותו רגע
חשבתי לעצמי "איזה יופי היה עם ברגעים אלה לא היו לי את הרגשות
, הייתי פשוט מתנתקת מהם, זה היה כל כך עוזר ".
אבל כמובן זה לא היה ככה, כן היו רגשות וזיכרונות אבל בסוף
אחרי הרבה דמעות קטנות שמתגנבות מזווית העין סיימתי לארוז גם
החדר שלה. ובכך את כל הבית.
חזרתי למקום שבו היה הסלון, נעמדתי שם בחלל הריק ונשמתי לרווחה
אומנם אותה רווחה הייתה מהולה בכאב בלתי יתואר, כאב של אובדן.
לקחתי את הסלולרי והתקשרתי למובילים בכדיי להודיע להם שאת כל
הרהיטים הכבדים שאני לא יכולה לסחוב לבד הם יכולים לבוא לקחת
מחר, לא אמרתי להם לאן הם לקחת אותם כי לא ממש היה איכפת לי ,
כי אלה היו רהיטים לא היא, הרהיט היחיד שלא יכולתי לוותר עליו
היה אותה כורסא מחנות יד שנייה , הכורסא שהייתה בעצם העור השני
שלה- על זה לא יכולתי לוותר.
וככה במבט אחרון יצאתי מהבית שידעתי שלא אחזור אליו יותר כי
היא לא הייתה שם.
עוד יום של חזרה הביתה ועייפות יתר שגורמת לערנות מוזרה, שוב
לא יכולה לישון
שוב היא יושבת לי בראש, כאילו גם מול העיניים , לא יכולה
לשכוח.
מרגישה אותה בכל תנועה , בכל מילה שאומרת, עדיין מחכה לתגובה
הצינית שלה!
עדיין מחכה שהיא תחזור..
כל כך קשה לי לקלוט שעבר כל כך הרבה זמן- עבר כבר חודש, חודש
שנראה כמו חיים שלמים..
אתמול אבא שלה התקשר אלי, לראות מה שלומי שכן מאז שהיא מתה
התקרבנו אפילו יותר ממה שהיינו , באותה שיחה אתמול שלא ארכה כל
כך הרבה זמן הוא הודיע לי שהדירה שלה הושכרה למישהו אחר,
שמישהו אחר גר בה.
בהתחלה רציתי ישר לקפוץ באמצע המילים שלו ולהגיד לו שזה לא
יכול להיות, שהיא גרה שם. אין לי מושג למה לא עשיתי את זה, למה
עצרתי את עצמי, אולי בגלל שבמעמקי ראשי ידעתי שזה קרה, שהיא
כבר לא שם והיא לא תהיה לא משנה כמה זמן אני אחכה- היא לא
תחזור.

אתמול אחרי השיחה עם אבא שלה החלטתי לנסות לצאת ו"לעשות חיים"
, לא בהכרח כדי לשכוח אותה, אלא כדי לשכוח אותי, את מי שאני את
מה שעברתי.
התקשרתי למספר חברים והצעתי את עניין היציאה המשותפת , בהתחלה
הם היו המומים שאני מציעה את זה, הם ידעו עד כמה סבלתי בחודש
האחרון ומיד הסכימו.
והנה לו עוד רגע של זיכרון ממנה , בדיוק התלבשתי וחיכיתי,
חיכיתי למה שאני רגילה ממנה- שהיא תתקשר אלי מספר דקות לפני
שהיא אמורה לצאת מהבית וללכת לנקודת המפגש שקבענו לאותו ערב
ותשאל " מה יותר כדאי לי ללבוש את השמלה השחורה או האדומה? ,
ומה את לובשת?" כל כך רציתי שהיא תתקשר אבל רק אחרי שעמדתי
בדלת הכניסה לביתי ונעצתי מבטים בטלפון הבנתי שהיא לא תתקשר-
אין סיכוי.
לפעמים אחרי שאני עוברת רגע כזה , רגע של זיכרונות קטנים
שבסופם אני מגיעה לאותה מסקנה שזה לא יקרה , אני מתחילה לתהות
עם אני משוגעת הרי אני יודעת טוב מאוד שהיא לא פה, שאין סיכוי
שזה יקרה, אז למה זה כל הזמן קורה לי? למה אני לא מצליחה
להפסיק את זה?.
השעה הייתה 00:00 והגעתי למקום המפגש של כל החברים- הקיוסק
השכונתי שם היינו תמיד לפני יציאה אוגרים במצרכים חיוניים כמו
סיגריות וכו' , כולם היו שם כמו שקבענו , התחלנו ללכת ופתאום
מאמצע שומקום הרגשתי צורך עז להסתובב, הרגשתי שמישהו הולך
מאחורי, מתבונן בי, הפניתי את ראשי לאחור ולא ראיתי איש,
התעלמתי מהמקרה והמשכתי, כעבור עוד פעם אותו צורך ושוב אין
איש, רק הרחוב החשוך שמואר במספר מנורות רחוב ישנות שחלקם
אפילו לא עבד, וגם הפעם התעלמתי.
עכשיו חזרתי הביתה , ואני אנסה לקצר כמה שיותר שכן צריכת
האלכוהול היום הייתה גדולה ולפי מה שראיתי אני הייתי הצורכת
הראשית, לא היה שום דבר מעניין במקום שאליו הלכנו, המוזיקה
הייתה נחמדה אך לא ממש הטעם שלי וזה מפני שלא אני בחרתי את
המקום, המזל שלי היה שהיה שם בר וכמובן את החברים שלי, אחרי
הבירה השישית שגם היא כמו קודמותיה נשתו על בטן ריקה  שוב זה
התחיל, שוב היא חזרה אלי למחשבות, שוב הגעגועים העזים אליה,
נזכרתי פתאום בכל הפעמים שיצאנו ביחד, כל הפעמים שהסתבכנו
בצרות בגלל הפה הגדול שלה שבסופי שבוע תמיד נדף ממנו ריח חזק
של אלכוהול.
הראייה שלי מעט נחלשה בגלל האלכוהול, העיניים התחילו להסגר מעט
ללא שליטה, ואז זה הגיע אותו רגע שלא אני מחכה כבר חודש שלם,
לראות אותה , ולראות אותה חיה , מציאותית, אפשר להגיד אפילו
"תלת ממדית" ולא שטוחה כמו בתמונות.
אני ראיתי אותה שם, על רחבת הריקודים עם חיוך מרוח מקצה אחד של
פניה המושלמות לקצה השני, ראו שהיא הייתה כל כך מאושרת, זה היה
ממש אמיתי יותר מכל חלום אמיתי שאי פעם היה לי- חיוך לאט לאט
עלה על שפתי , הייתי מאושרת לרגע קטן מזה חודש- כי היא הייתה
שם מולי, הבן אדם שהיה תמצית החיים שלי.
המחשבה שזהו האלכוהול שמשתולל בגופי גורם לי לדמיין לא עלתה
במוחי, היא באמת הייתה שם.
רצתי אליה, לרחבת הריקודים, נעמדתי איפה שראיתי אותה ושוב
התאכזבתי , שם במקום שעמד המלאך שלי, הנשמה שהייתה בעצם אני
עמד בחור צנום בעל בגדים זוהרים, כאלה שאי אפשר לפספס ורקד לו
במלוא המרץ, בנוסף שמתי לב שעיניו היו מזוגגות, מבריקות.
שוב אכזבה, שוב הכאב של ההבנה שזה היה בעצם עוד תעלול של המוח
בגוף.
לא רציתי ללכת משם, מהרחבה אז פשוט התיישבתי באמצע הרחבה בין
המוני האנשים שרקדו בשמחה כאילו החיים שלהם כל כך טובים אבל מי
יודע עם זה נכון, לרגע גם אני רציתי חיים כאלה , בלי דאגות ,
"חיים ורודים".
לבסוף אחד החברים איתר אותי בין המון הרוקדים ובא לקחת אותי ,
הוא הושיב אותי על הכסא שליד הבר ושאל מה קרה , עניתי לו
בפשטות עד כמה שיכולתי ואמרתי "ראיתי אותה, היא הייתה פה, היא
רקדה עם הבחור ההוא" והצבעתי על הבחור, הוא לא אמר מילה , הוא
פשוט הסתכל עלי ושאל " את בסדר?, נראה לי ששתית יותר מידי,
בואי אני אקח אותך הביתה".
כל הנסיעה הביתה הייתה שתיקה, לא היה לי מה להגיד, רק חשבתי על
מה שקרה, ניסיתי לפענח עם זה היה אמיתי או שכמו שאמרתי זה היה
רק תעתוע של המוח על הגוף.
זהו הגעתי הביתה, סוף סוף , אך הדבר הראשון שעשיתי היה לרשום
הכל כדי שאני לא אשכח, עכשיו אני יכולה ללכת לישון או לפחות
לנסות לישון.
הבוקר שאחרי, ניסיון להיזכר בחלומות מהלילה הקודם- זה בדיוק מה
שאני מנסה לעשות עכשיו אבל לא ממש מצליחה, אני עוד פעם מרגישה
אותה אבל עכשיו זה שונה, היא "אצלי בורידים" ויותר מתמיד אין
לי מושג אפילו למה..
שוב אותן מחשבות של ללכת אחריה, לעשות כמוה והפעם הם ברצינות
לא ניתנת לתיאור, יותר ממה שחשבתי אי פעם על הרצון למות.
מאז שהיא עשתה את המעשה האמיץ הזה, התחלתי לחשוב כמוה, זה
כאילו שהיא עלתה השמיימה אבל את המחשבות שלה השאירה פה, אצלי.
שוב עוד יום התבזבז על כלום, לא הלכתי לעבודה, לא רציתי, סתם
ישבתי בלי מעשה וחשבתי , חשבתי על מה שאני לבסוף יבצע ומי יודע
עם לא בעתיד הקרוב מאוד.
ואז הגיעה ההחלטה, שלוותה בקולותיה ואולי זה מה שגרם לכך,
שמעתי אותה, את צעדיה בבית שלי ובקולה הרך אמרה " בואי ותצטרפי
אלי, פה יותר טוב , כאן אין כאב, אין סבל, הכל יפה, מאושר ,
אני צריכה אותך איתי" עד כמה שזה נשמע כאילו הוצע מתוך סרט
אימה ככה זה היה, שוב היא באה אלי, אולי אתמול לא דמיינתי בכל
זאת .
הקולות המשיכו והתגברו ואז נפלה ההחלטה, אני אגשים את ייעודי,
את המטרה, אני אשים סוף לסבל, אני אלך בעקבותיו של האדם שהכי
הערצתי.
התיישבתי בסלון ועל ברכי הייתה דפדפת נייר גדולה ובידי עט
ופשוט התחלתי לכתוב מכתב פרידה, ידעתי כבר את הנוסח הרי כבר
עשיתי זאת לפני כן אך אף פעם לא מימשתי, אבל לא הפעם עכשיו אני
מסיימת את מה שהתחלתי.
לא ידעתי איזה שם לכתוב בנמען אז השארתי ריק וכתבתי את כל
מחשבותיי, הטובות והרעות.
במשך זמן לא קצר כתבתי , רוקנתי את הלב שזה היה דבר שלא עשיתי
מאז שהיא מתה, לא היה לי למי.
זהו הפסקה האחרונה, השורה האחרונה שהייתה " תמיד רציתי שיהיה
לי טוב אבל רק עכשיו הבנתי שזה לא המקום בו אמור להיות לי טוב,
זה שאני כאן רק עזר לי להבין איפה אני צריכה להיות, עם מי אני
צריכה להיות, ולכן זה המכתב האחרון שייכתב ע"י ידיים אלה
לעולם, עכשיו תורי לנוח, לשבת על ענן למעלה ולנסות לנחש מי
יהיה הבא שיצטרף , מי יבין את מקומו הנכון ומתי הוא יבין את
זה?"
כל הדרך לאמבטיה , החזקתי את המכתב חזק, שלא ייפול לי חס
וחלילה ויירטב ואז אצטרך לכתוב אותו מחדש.
התיישבתי על רצפת האמבטיה שבידי האחת בקבוק מים ובשנייה המכתב,
ובין הרגליים ערמת כדורים.
לאט לאט ככול שכמות הכדורים שבלעתי גדלה החדר נהיה קטן יותר
וחשוך יותר ואז הבנתי סוף סוף שזה הסוף שלי ומיד חיוך עלה על
פני, אז לפחות מתתי עם חיוך עכשיו אני איפה שתמיד רציתי, איפה
שאני צריכה להיות- בשמיים איתה!