הקירות הארורים ממשיכים במלאכתם,
כחפץ העף בחלל.
סוגרים עליי מכל הכיוונים,
לוקחים אותי הרחק מכאן.
'אנא קירות יקרים, אל תקחוני מחברי!', זעקתי
אך מי ישמע זעקתי?
הרי כל היקרים לי כמקסם שווא התפוגגו.
ואין לי אף אחד.
לבד.
והקירות סוגרים עלי.
אין טעם להילחם.
הם יעשו את מלאכתם נאמנה.
הם יסגרו.
מצונף ועצוב ככדורון עזוב,
יושב אני בהרבה מקומות.
כלפי חוץ הכל בסדר,
אבל בפנים כבר סגרו עלי הקירות.
השיר הזה רואה אור אחרי שנתיים עמוק במגירה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.