והיא עמדה מול הגופה הקרה שלו ולא ידעה מה לעשות.
היא רצתה לגעת בקור הזה, בקור שלו, שנבע ממנו.
הוא נראה שליו. כאילו ידע שלבסוף יום אחד הים ינצח אותו.
"אני בים, תבואי בחושך כשכבר אי אפשר לגלוש".
והיא הכירה כל כך טוב את המשפט הזה. כמדי יום שישי היא נעמדה
בראש הצוק הצופה אל החוף שלהם, מתבוננת בים ובאנשים המתרוצצים
על חופו כנמלים קטנות. תרה בעיניה אחר אהובה שלה.
פעם שנייה, כבר פעם שנייה שהוא הבריז לה. לא מתאים לו. תמיד
ידעה שהוא אחרון הגולשים לצאת מהים. תמיד חיכתה לו בראש הצוק
וחייכה אליו חיוך ופרשה ידיה לקראתו כשעלה מן החוף רטוב
לפוגשה.
אבל משום מה, השבוע זו כבר הייתה הפעם השנייה שהוא לא בא.
היא הסתובבה ופנתה בגבה אל הים, והחלה צועדת לאיטה חזרה.
משחזרת בראשה באיזו שעה הגיעה. ליד ביתו נעצרה, החליטה להשאיר
סימן, וכשהניחה את הפתק ראתה אותו עם מישהי אחרת שם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.