כמו אצל כל ילדי כפר הראשונים, היתה מפת חיי פרושה לפני מרגע
הולדתי, בהירה וחדה, ללא עיקולים וללא סודות.
קרבן לאדמה נולדתי.
כדי לעבוד אותה וכדי לרשת אותה, ולולא היא, קרוב לודאי שלא
הייתי מגיח לאויר העולם בבוקר קיץ מהביל ולח.

והיום קברתי בה את אבא שלי.

גברים חמורי סבר מתגודדים בכל פינה, ונשים בוכיות מסתופפות
במטבח.

הראש שלי מתפוצץ.

ההמולה והמון האבלים חונקים אותי ואני משתוקק לסלק אותם
ולהחזיר את השקט למחשבות שלי.
כשאינני יכול לשאת עוד אני יוצא אל המרפסת, אבל הקולות רודפים
אותי, ושוב אני נבלע בערפל של להג ויבבות כבושות.

אני משקיף על האדמה שבגללה נולדתי וחושב שאל היום הזה כוונו
חיי.
היום הגשמתי את הייעוד שלי.
סבא שלי חי ומת בשביל האדמה, אבא שלי חי ומת בשבילה, ואני חי.
אבל לא רוצה למות בשבילה.
אפילו לחיות בשבילה אינני רוצה.
אני מנסה לסלק את המחשבה הבוגדנית מהראש שלי, אבל היא לא מרפה
והיא צוחקת אלי כמו שד מטורף המאיים להעביר אותי על דעתי.

לפני משתרעים מלוא העין מישורים טרשיים וצחיחים אותם נגזר עלי
לעבוד ולפתות ולרכך עד שידי יהיו קשות ומיובלות, ופני חרוצים,
ועד שאנחיל אותם לבני אחרי, ולבני בני אחריו אשר ילחמו כל אחד
בתורו את המלחמה האבודה הזו.

ואני הרי יודע שהיא אבודה. אני מכיר את האדמה עליה גדלתי, ואני
יודע שהיא גאה וסוררת ולעולם אינה מתמסרת.
רדומה ושבעה היא רובצת בדממתה ורק השמש והרוחות והמים והלבה
הבוערת בתוכה יכולים לה, והם חורצים בה חריצים ומצמיחים בה
הרים ופוערים בה מכתשים.

והאדמה שותקת. אבל היא זוכרת ימים אחרים. ימים של תוהו ובוהו
וחושך על פני תהום. ימים בהם לא הילכה נפש חי על פניה, וגם
ימים בהם הופיעו לטאות ענק אשר הידסו ביהירות בין דשאים
גבוהים, כאילו היו הבעלים שלה.

כמונו בני חוה, חשבו הלטאות שהן בנות אלמוות.
חשבו שלעולם יתגלגל על פני האדמה רעם צעדיהן הנוראים, ועכשיו
הן טמונות בה, עלובות ומתות, שלדים אדירים שבשרם הרקיב.

ואם יהירות הלטאות בגודלן האימתני, יהירות בני האדם במעשיהם.
בגבהות לב מתעמרים הם באדמה, וגובלים בה גבולות, וגודרים
גדרות, כורתים את העצים וסוכרים את הנהרות, מקימים מפלצות בטון
גדולות מכפי מידותיהם, מנציחים את קטנותם באלף דרכים.

ועדיין האדמה שותקת. האדמה צוחקת. דור בא ודור יילך עד שלבסוף
ייעלמו היצורים הגאוותניים הללו, המנסים בסכלותם לשלוט בה. ממש
כפי שנעלמו הלטאות.

וזו האדמה שאני נחלתי.

במשפחה שלי דיברו על האדמה כאילו באה לעולם ביום בו רכש אותה
סבא שלי, כאילו לא הייתה קיימת קודם לכן, וכאילו היתה אשה
מופקרת שסבא גאל אותה והשיב לה את כבודה.
דיברו כאילו לא ישבו עליה מעולם בעלים אחרים אשר התיימרו להיות
אדוניה וחשבו שלעולם תשאר נאמנה להם, וכאילו לא הקריבו גם אלו
קורבנות וריצו אותה במנחות של שמן וחומץ וביכורי זיתים, ובלבד
שלא תתפרץ בצחוק הנורא שהיה בוקע מהבטן שלה ומגרגר מעלה בפרץ
של לבה רותחת.
דיברו כאילו היינו הראשונים.

ואני נסחפתי. בסך הכל רציתי להסביר למה אני עוזב.