"ועוד אחד". תמיד יש "ועוד אחד". קשה כשכבר הגענו למצב שבו
אומרים "ועוד" על כל "אחד", ושהציבור של היום כבר רגיל ל"ועוד
מתאבד התפוצץ היום בפיגוע בשוק הכרמל, מספר הרוגים ועשרות
פצועים" הודיעו בטלויזיה והמשיכו ברצועת השידורים הרגילה.
לקחתי את האופניים ונסעתי לשוק. אמא ורבקה ירדו לקניות, אולי
הן עדיין שם. מרוב מהירות נפלה לי השרשרת (של האופניים), לא
יכולתי לדווש אבל הדרך הייתה בירידה אז לא ממש הייתי צריך.
עצרתי בעצירה פתאומית לפני תינוק בידי אימו, לא משהו רציני, רק
כמה חבורות. סידרתי את השרשרת והמשכתי כשמאחורה אני שומע אותה
צועקת ואת התינוק ממשיך לבכות. נשמטה לי הכיפה, אבל לא אכפת
לי, עכשיו אפילו ה' לא יבקש ממני לעצור ולהרים אותה, אמא ורבקה
אולי נפגעו, אמרו בחדשות שהפיגוע היה בשוק בין שינקין לנחלת
בנימין, והנה מרחוק אפשר כבר לראות את האורות הכחולים אדומים
של הצ'קלקות.
אני כבר 20 מטר לפני שינקין ושום דבר, הכל כרגיל. כולם קונים
ומוכרים ולצעקות המוכרים הרגילות מתלוות צעקות הסירנות והבהלה.
לאט לאט, בעודי מתקדם, אני עוזב את המציאות ונכנס לתוך סיוט של
מישהו אחר. כל כך הרבה אדום מכתים את הכל. כולם מתרוצצים ממקום
למקום ובעצם לשומקום. זה נראה כאילו הם עושים את עצמם, כאילו
הם כבר רגילים לזה, אבל הם לא רוצים להיראות שאננים ולא
אנושיים אז הם רצים ממקום למקום כאילו יש לכך תכלית. אבל אני,
שלא רץ ורק עומד במקום המום כולי, רואה שהם בסך הכל רצים
במעגלים, כמעט אף אחד לא שם לב אליהם. כל כך עסוקים בהצגות של
עצמם, אולי בגלל שאני היחידי שבאמת יש לו תכלית. נזכרתי באמא
ורבקה ומיהרתי ללב הסיוט. ככל שהתקרבתי יותר כך הכל נהיה סבוך
יותר. אנשים בחליפות צהובות וכחולות עם רמקולים ומכשירי קשר.
יותר דם ויותר דם, שום סרט פעולה של ארנולד שוורצנגר לא היה
יכול להכין אותי לזוועה הזאת. כל מי שיצא משם כאילו שחה בבריכת
דם. מישהו תפס אותי בזרוע, ניסיתי להחלץ אבל הוא רק לחץ יותר
חזק. אני כבר לא מרגיש את זרועי. הוא החל לפנות אלי בדיוק
כשהקשישה לידי התעלפה. הוא הניח לי ותמך בה, ברחתי משם ורצתי
ללא כל כיוון. בין כל האנשים, בין כל הצעקות, בתוך כל הדם.
קפצתי, עכשיו אני כבר בתוך הבריכה, כולי כבר מכוסה בדם,
הציציות, החולצה המכנסים, הגרביים, אבל זה לא היה הדם שלי, זה
היה הדם של כולם ובעיקר של רבקה. ראיתי אותן, את אמא שרועה על
רבקה ובוכה על בטנה. היא לא ראתה אותי אבל אני ראיתי אותה וכבר
הבנתי שרבקה נלקחה ממני. מאותו הרגע שאיבדתי את הכיפה ועד הרגע
שאיבדתי את רבקה איבדתי את אלוהים. השארתי אותו בבריכה, שותת
דם יחד עם דמה של רבקה. גופי הכביד יותר ויותר על רגלי, היה לי
קשה לנשום, הרגשתי שאני קורס, נחנק. הכל נהיה כתמים. אני עדיין
שומע הכל וכלום, קולות שבאים מכל מקום ויחד עם זאת משום מקום,
אני שומע הכל, את הצעקות, הרעשים של המכשירים, את הסירנות, את
הגלים הרוחשים של בריכת הדם בכל פעם שמישהו נע בתוכה. את הבכי
של אמא, אבל יותר מכל אני שומע את השקט, השקט שאחרי הסערה.

מסתבר שהתעלפתי. כשהתעוררתי הייתי במיטה לבנה בחדר לבן, נקי,
בלי דם, מחובר לצינורות ומכשירים. מעלי שתי דמויות, מדברות
ביניהן, הן לא ראו שהתעורתי, אמרו שיש לי מזל, שבכלל לא
נפגעתי, חוץ ממכה קלה בעורף וכמה חבורות, אבל אין שום סימן
לפגיעה פיזית מהפיצוץ עצמו. בטח שיש, תבדקו שוב, אני צריך
למות, תחליפו את חיי בחייה כי כבר אין טעם, צעקתי וכל גופי רעד
מבפנים אבל שפתיי לא אמרו מילה. רציתי שיקחו לי את הלב,
הכליות, הכבד, הכל! ושיתנו לה.
הדלת נפתחה ואמא נכנסה בריצה. זיהיתי את קולה, היא קראה לי
"דני תתעורר תתעורר", אבל לא הצלחתי לענות. לאט לאט הצלחתי
לראות. הרופאים אמרו לה שאני עדיין מחוסר הכרה. מפגרים, שלא
יגידו מה שהם לא יודעים, יש בי כל כך הרבה זעם, זעם שרוצה לצאת
החוצה ולא מצליח, אז במקום זה הוא רק מכלה אותי מבפנים.
אמא מתפללת לה', אומרת וממלמלת משהו למעלה. נראה לי שהרופאים
כבר יצאו אבל אני לא בטוח. הליטוף שלה בפרצופי כל כך חם ונעים,
אני מרגיש בטוח, היא שוב ממלמלת לה'. שכשאת אבא הוא לקח היא לא
אמרה מילה, כשאת רבקה הוא לקח היא רק בכתה, ושהיא יודעת
שנסתרות דרכיו, אבל לא משנה מה דרכיו, אם הוא יקח אותי כדאי
שיקח גם אותה. אני לא מאמין עליה, האמונה שלה יותר גדולה משלי,
כאילו שלגדול בלי אבא לא היה מספיק קשה, למרות שאני לא ממש
זוכר את עצמי כשאבא מת ולא ממש כואב לי עליו אפילו שאני אומר
שכן, אבל לקחת גם את רבקה זה יותר מדי, אני כבר לא מוכן לחבוש
יותר כיפה אף פעם! ולא משנה מה!

עוד מישהו נכנס לחדר, מין איש מעוות כזה, שחור. לאט לאט גם
החדר משחיר בהדרגה והאיש מתחיל לזהור ואז אני רואה שזה לא איש,
זו חיה לא ברורה שמשנה צורה כל הזמן עד שהיא הופכת לתן. הוא
דיבר אלי עם העיניים שלו ואמר לי לא לדאוג, שבקרוב אני אוכל
לעשות מה שצריך, יהיה לי לאן להפנות את כל הזעם הכאב והשנאה
הזו, יד רוחצת יד, הוא יתן לי מטרה והזדמנות ואני בתורי אתן
לו. הסכמתי למרות שהרגשתי שאני עושה עסקה עם השטן, אבל לא
יכולתי לשלוט בזה.

כששחררו אותי הביתה כבר הרגשתי יותר טוב. אני ואמא יצאנו לאכול
בחוץ ולא הזכרנו מילה על רבקה או מה שהיה. לא נראה לי שהיא
בכלל מודעת למה שקרה אבל אני לא רוצה להחזיר אליה את הכאב.
נראה כאילו היא בכלל שכחה שהיא צריכה לקבור את בתה הקטנה,
אפילו שכחה שיש לה בת, אבל איך אפשר. האוכל היה מריר, אפילו
הגלידה שבסוף. זו לא הייתה המרירות של האוכל אלא של הלב, זה
השפיע על הכל.

כשהגענו הביתה סבתא ועוד כמה מכרים של אמא היו שם, כולם ניחמו
אותה ואותי אבל בעיקר אכלו, צפו בטלוויזיה וקשקשו ביניהם,
כאילו שאחרי שאמרו "שלא תדעו עוד צער" הם סיימו את חלקם ועכשיו
הם יכולים לחזור למפגש החברתי שלהם. במהדורת החדשות של שמונה
אמרו שהנער היה בן 16 ושאימו מתנצלת ומצטערת על כל הצער שבנה
גרם ושהיא מתביישת בו. היא חזרה והתנצלה שוב ושוב עד סוף
הכתבה.
"נער פלסטיני מתוסכל שלא התקבל לאוניברסיטה, והחליט לצאת
ולנקום בכובש היהודי", כך נאמר בתרגום הקלטת ששודרה בטלוויזיה,
החיזבאללה "לקח אחריות לאירוע" ושוב חזרו על האשה שהתנצלה.
באותו הרגע הרגשתי מעט חמלה על אותה אשה. בכלל, לשבריר שניה
שכחתי בכלל מרבקה עד שמישהו קרא לעבר מסך הטלוויזיה "פלסטינית
מחבלת" ואחר כך נשמעו עוד כמה לחשושים על פושעי אוסלו פוליטיקה
ומוות לערבים. הפעמון צלצל והלכתי לפתוח. אף אחד לא היה שם.
הנחתי שזו היתה טעות או איזה מתיחה טיפשית כמו שאני הייתי עושה
כשהייתי קטן. סגרתי את הדלת והלכתי לעזור לאמא לעשות את מה
שהיא תמיד עושה כשהיא לא רגועה, מבשלת. היא טוענת שכשהיא מבשלת
זה מרגיע אותה. שוב הפעמון צלצל ושוב לא היה אף אחד ושוב ושוב
ושוב עד שקלטתי שהצלצול לא בא מהדלת והוא אצלי בראש, זה היה
צלצול מרגיע כזה, צלצול מרדים. לפתע לא ראיתי שום דבר חוץ משתי
עיניים גדולות שדיברו אלי ואמרו לי שההזדמנות תבוא בקרוב.

קמתי בבוקר ואמא עמלה במטבח. היו לה מתחת לעיניים סימנים
שחורים של עייפות. נראה לי שהיא בישלה כל הלילה. היא הגישה לי
ארוחת בוקר ואמרה שאני לא צריך ללכת היום לבית הספר ושמישהו
יבוא לראות אותי היום יותר מאוחר. לא הגבתי. מישהו שיעזור לך
להתגבר על מה שקרה. ומה איתך? לחשתי בטון מתנצל. אנחנו נסתדר,
היא המשיכה, אל תדאג, הכל יסתדר. את ארוחת הבוקר לא התחשק לי
לאכול וגם לא צהריים. את כל היום ביליתי במיטה שלי, לא היה לי
חשק לצאת ממנה. אחרי הצהריים הגיעו כמה חברים מהכיתה אבל
ביקשתי מאמא לומר להם שאני ישן. בערב הגיע ה"עוזר". שוחחנו,
יותר נכון הוא דיבר ואני הנהנתי... בלילה שוב פגשתי בתן. הוא
שוב דיבר אלי בעיניו ואמר שהתשובה לכל בעיותי תגיע בקרוב.
למחרת בבוקר שוב הופיעה הכתבה על האמא של המתאבד, אמרו שם שיש
איזושהי פגישה של אמהות שכולות, בין אמהות הערבים לאימהות
היהודים. "אחרי הכל כולן אימהות". כן, רק שכחו לציין שההבדל
הוא שהילדים של האימהות הישראליות השכולות נרצחו ושהילדים של
האימהות הערביות היו הרוצחים. אמא אמרה שצריך ללכת, שזו מעין
קבוצת תמיכה שכזו. היו לי היסוסים אבל לא רציתי להתווכח, לא
ממש היה לי כוח ובכלל ההלוויה בערב לפני סחטה ממני את כל
כוחותי.
הגענו לכפר ערבי, אני לא ממש זוכר את השם, אני רק זוכר שעברנו
ליד צומת בשם תפוח כי שם אמא העירה אותי. חבל שהעירה, שוב דיבר
אלי התן ובחלום ראיתי איך אני מחזיק באקדח ויורה באמא של הרוצח
ואחר כך התעוררתי. בחלום הרגשתי כזו תחושה של סיפוק, לא היה לי
ברור מאיפה אני אשיג אקדח אבל זה לא שינה את המטרה. הגענו, זה
בית די קטן ועם הרבה קשתות ויש הרבה המולה מסביב. כולם לבושים
שחור, הרבה אימהות וקצת אבות, כולם בוכים ומתנשקים. יש זוג
ערבי אחד שמתווכח, הוא מסנן לה משהו בערבית והיא מרכינה את
ראשה והולכת לערוך את שולחן האוכל. הגבר ניגש אל אמא שלי, אומר
לה כמה מילים והיא שוב מתחילה לבכות. הם דיברו עברית אבל
כשהתלחששו ביניהם זה היה בערבית, כאילו הם מתכננים משהו, בשקט
בשקט בין עצמם. בחוץ הקריאו משהו ברמקול וכשיצאתי להסתכל ראיתי
הרבה חיילים ושתי מכוניות משוריינות שנראו כמו טנקים אבל בלי
מקום לפגז. היה חייל עליו שדיבר משהו בערבית למיקרופון, וחשבתי
לעצמי איזה טיפשי זה שאנחנו מארגנים להם שומרים שיגנו עליהם
מהעולם שבחוץ ובאותו זמן אנחנו אלה שבכלל צריכים הגנה מהם. מיד
בתום ההכרזה של החייל אמרה לנו האמא של הרוצח, זיהיתי אותה
מהטלוויזיה, שצריך ללכת כי השעה כבר חמש ובשש אסור להסתובב
ברחובות, כי יש שעת עוצר. ברגע שסיימה נזכרתי במטרה ומיד
התנפלתי עליה. היא הדפה אותי לרצפה ואמא רצה וחיבקה אותי ובכתה
וליטפה והרגיעה אותי.
ואז חשבתי על זה, לחיילים יש נשק. רצתי החוצה, כולי סוער,
וניסיתי לקפוץ מאחור על אחד החיילים, הפלתי אותו אבל הוא הכניס
לי מכה עם הרובה וצנחתי לרצפה. אני מניח שאחרי כמה דקות
התעוררתי. החייל היה מעלי ועוד הרבה חיילים, הוא הושיט לי יד
ושאל בצורה מתנשאת "תגיד, אתה משוגע?" עדיין הייתי המום מהמכה.
"כמעט הרגתי אותך, מה אתה עושה פה בכלל?" "אני פה בגלל ה..."
התמהמהתי קצת, ניסיתי לסדר את המילים... "אני פה כי אני רוצה
לנקום." "במי לנקום?" "ולהרוג את אמא של רוצח אחותי..."
התבלבלתי ויותר מזה לא קמתי...
לפחות באופן מטאפורי...


עכשיו, עם זה שאני כבר בוגר יותר, אני לא יודע מה לעשות עם
עצמי. מסתבר שהכל היה חלום מעורבב בהזיות של חום גבוה. אני
בכלל לא דתי וגם מעולם לא הייתי (עד כמה שידוע לי), אבל התחושה
של להיות בלב הפיגוע לא יוצאת לי מהראש, למרות שמעולם זה לא
קרה לי, והכל הגיע מגזרי עיתונות... אבל גם משם אפשר למות...
לא?!