עכשיו שאתה עוזב, אני מבינה שהיית לי חשוב. הזכרת לי את אחי
הגדול וזה עשה לי טוב לדעת שאתה משרת איתי.
צור, הנה אני מקדישה לך מונולוג שלם, בלי צחוקים, בלי שטויות.
אני אתגעגע אליך, כי שינית אותי, כי היית בשבילי עמוד יציב
וברור.
שינית אותי, כי היית ישיר ואמיתי והצחקת אותי ולימדת אותי על
עצמי.
כן, אני יודעת שאתה צוחק. בבקשה, לא. אני אומרת את כל זה, כי
תוכל להיכנס לדף שלי עוד כמה חודשים ולהיזכר בי ולדעת שיש שם
מישהי שמעריכה אותך, שחושבת שאתה בין האנשים האמיתיים
והמקסימים ביותר שהיא נתקלה בדרכה.
זה תמיד עצוב כשמישהו עוזב, בעיקר כשאתה יודע שלא תראה אותו
יותר. הדרכים נפרדות ומי יודע מה יקרה איתך, מה יקרה איתי. אבל
אני לא אראה אותך יותר וכואב לי לדעת את זה.
אתה יודע, אולי, שעצוב לי כשקורס נגמר. זה בגלל שנגעתי בעולם
של אנשים טובים כאלה, ואז יום אחד הם קמו והלכו. ואני יודעת
שלא אראה אותם שוב. וזה קשה, זה שורט מבפנים. אז כשמישהו כמוך,
כל כך מיוחד, מצחיק, שיודע מתי להיות רגיש ומתי לעקוץ... זה
פשוט הופך את כל העסק לכואב הרבה יותר.
צור, שינית את הראיה שלי על היחידה המזופתת שלנו, הרגעת אולי,
איכשהו... ושתדע שאף אחד לא הצליח לעשות את זה, אף אחד לא
הצליח לגרום לי להרגיש שזה לא נורא ושיש חיים גדולים וחשובים
הרבה יותר מהגרעין המקולקל שהוא היחידה הזאת.
ועוד מעט תלך ואחריך ילכו עוד רבים וטובים, ואז, כשאני אהיה
פז"מניקית (כן, כן, היום הזה יבוא) אני אחשוב על איך זה היה
פעם. ואני אזכר בך, בין היתר ואוכל להגיד לכולם - "יו, את צור
לא הכרתם!!!" ואז אספר כל מיני שטויות משעשעות עליך וכולם
יחשבו שהיית אחלה גבר.
אני מקוה שהדרכים שלנו תגענה אחת בשניה מדי פעם, אפילו לשניה.
אולי ביום השחרור שלי תבוא להגיד מזל טוב, או משהו...
אז צור-יצור, שיהיה לך רק טוב. נראה לי שזה הופך למכתב פרידה,
אז... אני מקוה שאלוה-ים ישמור עליך, איפה שלא תהיה, ושתבורך
בדברים טובים, בחיים נוחים.
בהצלחה, צור. ואל תשכח אותי. זיכרון ישן של ילדה ג'ינג'ית במדי
בנים.