כבר מאוחר. היא שוכבת במיטה והיא שמחה. עכשיו היא מאמינה לו.
מאמינה שלא היה מסוגל לראות אותה. הוא אמר, שהנפש לפעמים
מעדיפה לבחור בקיצוניות מתוך האפשרויות שנמצאות בלקסיקון שלה.
ככה קל לה יותר להגדיר את עצמה.

אבל היא, תסתכלו עליה.
נמתחת רחוק רחוק עם מחשבות ותחושות. נפתחת גם בימים אפורים.
מרגישה את הרוח המלטפת כשהיא הולכת ברחוב במעיל הכחול הגדול
שלה. חשה את האוויר הזה ומריחה ריחות.
היא לא צריכה מילים כדי לקבל השראה.
מראה אנטנה ישנה על גג בניין ביפו מרעידה את כולה.
מנגינה של מיילס דייויס מקפיצה אותה.
היא מלאה ביופי הזה.

יש הרבה אנשים כמוהו, שלא מסוגלים לחוש את הכאב של עצמם.
הרי זה ברור.

והסיכויים כל כך נמוכים למצוא אדם שיוכל לגלות לה את עצמו, כמו
שהיא מגלה את עצמה.