מאז שזה קרה גיליתי גבולות אחרים של עצב, שנאה בלתי נגמרת.
החיים אמורים לחשל, צריך רק ללמוד מהעבר ולחיות את הקיים.
אבל מאז שזה קרה אני שונה, מחפשת דרכים לצאת מהחיים, לא
ממשיכה, הזמן נעצר.
החיים ממשיכים להתנהל כרגיל. בן אדם אחד קם בבוקר, שותה קפה
והולך לעבודה. אישתו מכינה סנדוויצ'ים לילדים שלה, לילדים
הטובים שלה. והבן הצעיר, את הסנדוויץ' הוא זורק לפח ומוכר את
גופו לעוד מנה. מקבל מכות מאנשים שהוא חייב להם ולא לומד
מטעויות.
גם אני לא לומדת מטעויות, כמו כל בן אדם שהחיים הם קצת יותר
מדי בשבילו, אז מוצאים דרכים לברוח והתת מודע פורץ החוצה בשירה
ובריקוד ומודיע לך חגיגית שהמצפון כבר ארז את המזוודות וברח
מזמן.
ולי, מה אכפת לי? המצפון, כמו הרבה דברים אחרים רק מקשה עליי,
עומד על הכתף כמו תוכי שרק למד לדבר, מפנה אצבע חדה וכועסת
ומטיף לך מוסר על העבר, על הקיים ועל העתיד.
אז התת מודע הופך למודע, תופס שליטה ומסיר כל גבול אפשרי
שהמצפון, לפני בריחתו הסוערת, הציב.
ואני, בעצב יבש מדמעות, בכעס נטול צעקות, חושבת לעצמי...
אני מתגעגעת אליך, אתה חסר לי, בוא נארוז את התיק ונחזור, בוא
נעבור הלאה, בבקשה תחזור, מצפון.