"ססעמממק"
"אני לא אקום, אולי הם יתייאשו וילכו, מי שזה לא יהיה בדלת.
אין מצב שאני קם."
המלמולים שלי לא עזרו, הדפיקות בדלת רק הלכו וגברו.
"קיבינימאט! הם עקשנים, החארות האלה..."
"עופו מפה!!! הבנאדם לא ישן כל הלילה!"

כששרשרת קללות הוטחה לעברי מבעד לדלת, הבנתי שזה באמת חשוב.
'טוב נו, נקום. אולי מחכה לי איזו בלונדה מסכנה שהלכה לאיבוד
ומחפשת מיטה חמה...'
כל האופטימיות שבי נגמרה ברגע שדפקתי את זרת ימין בקיר החדר
שלי.
מה הקשר זרת? יש לה עוד יעוד חוץ מלהדפק בצידי קירות ודלתות או
להישבר כך שתיווצר זווית של תשעים מעלות עם הקמיצה???
ובכלל, מה אני מדבר עכשיו על הזרת שלי? לא מפסיקים לזיין לי
ת'מוח עם הדפיקות בדלת! אני חושב שכדאי שאמשיך בדרכי לדלת
(דירת סטודיו, אפשר לחשוב איזו כברת דרך יש לי...)

אויש, נו... מי שם יד על העינית חוץ מילדים קטנים? מה זה צריך
להיות???
הושטתי יד למפתח. בהיסוס קטן התחלתי לסובב אותו לאט לאט, אבל
הדלת לא נפתחה.
"אידיוט! למה סגרת את הדלת, היא הייתה כבר הייתה פתוחה
מקודם!''
סובבתי את המפתח שוב, הפעם לצד השני.
עכשיו כבר שמעתי קול פתיחה...
שום דבר שראיתי בחיי לא יכל להכין אותי למה שעמד מחוץ לדלת.

אומרים שהספקנים, קבוצה שאני בהחלט יכול להיכנס תחת הקטגוריה
שלה בקלות, חייבים להיווכח במו עיניהם בפני הדברים שהם מסופקים
בנוגע לעצם קיומם. כספקן, שנוכח לראות במו עיניו את בינבה,
החלטתי שאם הרכב הצהוב הזה דפק לי על הדלת ודיבר אליי (סליחה,
ראית אולי את אמא שלי? אני אולי לא בלונדינית, אבל אני צהובה,
זה נחשב? רוצה לזיין אותי?), כנראה שגם אלוהים קיים.
הסתכלתי על בינבה כלא מאמין...
"את לא קטינה במקרה? מחפשת לסבך אותי, הא?"
"ואיפה... איפה בכלל יש לך חור או חריץ מתאים?..."
היא הביטה עליי כשאת פניה (את הפגוש, ליתר דיוק) עוטה ארשת
פנים נינוחה מתמיד. עקבתי אחרי כל הפרקים בסדרה ואפילו בפרק
שבובי ופון פון דפקו אחד את השני (היה כזה פרק, נכון?) היא לא
הייתה מרוצה כל כך.
''למה את כל כך מרוצה? ולמה את לא עונה לי? שאלתי אותך שאלה!"
היא לא השיבה לי, רק הצביעה (אם היא הסתירה את העינית, להצביע
זה קטן עליה) על האגזוז שלה וצחקקה קלות.
''מה את מפגרת? באגזוז?! את לא יודעת שיוצא משם לאורך כל
הנסיעה פחמן חד חמצני??? זה אחד הגזים הרעילים בטבע, הקשירות
המירבית שלו לתאי הדם האדומים באה על חשבון החמצן ומונעת
קשירותו אליהם, מה שיכול לגרום להרעלה חמורה ביותר המלווה
בסחרחורת, כאבי ראש, דופק מואט, הזעה מירבית ועוד המון תופעות
לוואי."

"וחוץ מזה, לעזאזל - את פאקינג מכונית בכלל!"
הכנסתי לה.
לא פיזית, סוטים. באופן מילולי גרידא. לא התאימו לי כאבי ראש
על הבוקר, העדפתי לזיין אותה אחרי הקפה. יש משהו מאד מגרה
בדברים אסורים וביזאריים, והיא הרי קטינה.
אבל מה היא אומרת לי פתאום -
'מה אתה מדבר אליי בכלל אם אני פאקינג מכונית? ועוד אתה בונה
על זיון של אמצע יום?! שכח מזה, מותק, לא אתי!'

"ידעתי את זה מראש, מה את חושבת שאני מטומטם או אשה? מכונית לא
יכולה להזדיין!"
הייתי חייב להראות לה שאני לא מעוניין, כדי שאני לא אצא זה
שזרקו אותו.
אבל היא, משום מה, החליטה שאני שוביניסט ושלוס איריגריי וסימון
דה בובר מתהפכות עכשיו בקברן.
'מאיפה את יודעת פילוסופיה?! את מכונית...' שאלתי בתמיהה.
'מאיפה שאני יודעת להזדיין', סיננה בביטחון.

"רגע, שאני אבין... את באת את כל הדרך לכאן, עלית ארבע קומות
ודפקת על הדלת רבע שעה רק בשביל דפיקה?! בואנ'ה, את נואשת...
ובכלל... למה בחרת דווקא בי?" שאלתי ונמלאתי תחושה שסוף כל סוף
אני מוביל את השיחה לאן שרציתי.
"בלי משחקים, חבוב. תיצמד עם הפנים לקיר ושים את הידיים מאחורי
הגב."
"לא יכול להיות... זעם! אני ממש מעריץ אותך! תמיד הייתי לטובתך
והייתה בי תקווה קטנה שאולי הפעם תנצח אתה..." אמרתי בעודי
מופתע משינוי הצורה שבוצע לנגד עיניי.
כמחווה לדברים היפים שאמרתי לו, הוא הטיח את ראשי בקיר.
התעלפתי. כלומר, אני מניח שזה מה שקרה בגלל שהדבר שקרה אחרי
החבטה העזה, כזכור לי, הוא שמצאתי את עצמי על סלע, באמצע
שומקום, בתוך כלוב גדול. הסורגים היו חלודים ומפוררים. גרמו לי
לאשליה שאולי אפשר איכשהו להימלט. זה היה בלתי אפשרי, כמובן.

היומיים הראשונים היו מעורפלים ומסתוריים עד מאד. לא פגשתי
באיש. וכבר התחלתי להיות די רעב עד שאפילו את הסלע הייתי אוכל
אם היה לי משהו אחר לישון ולשבת עליו.
בבוקר השלישי ל'מאסר', ראיתי בפינת הכלוב יצור קטן, התקרבתי
אליו והנחתי אותו על כף ידי כדי להתבונן בו.
"קח, הנה הארוחה השבועית שלך", אמרה פלפלת והושיטה לי זרעוני
חיטה שמילאו את שני חופניה הקטנים.
"תודה, פלפלת", אמרתי בעודי מנסה לחשוב איך זה אמור להשביע
רעבוני ואולי בכל זאת כדאי לישון על הרצפה ולאכול את הסלע, הוא
נראה טעים יותר.
"זה אמור להספיק לי לשבוע?!" עיכלתי את שם הארוחה, כי ארוחה לא
בדיוק היתה בשביל שאעכל אותה.
"תשמע, זה לא שאתה אמור לצאת חי מכל הסיפור הזה..." אמרה בנימה
מרושעת.
"איפה אני? איך הגעתי לפה? למה?" שאלתי בצורה מעוררת רחמים.
"אני לא יכולה לענות לך על החיים, היקום וכל השאר, אפילו להגיד
לך על מה אתה יושב פה אסור לי", זרקה אליי.
"אבל... בבקשה..." ניסיתי לעורר את רחמיה בשנית, ושוב לא צלחו
נסיונותיי.
"בפעם הבאה תחשוב לפני שאתה עושה דבר כזה. אנחנו מענישים במלוא
החומרה אנשים כמוך!" גערה בי.
"אנחנו?! מי זה אתם???" שאלתי.

נפל לי האסימון!
"קח, זה נפל לך", הושיטה לי פלפלת את האסימון. הודיתי לה.

כבר שלושה ימים שאני נעדר מהעבודה. העורך שונא אותי גם ככה.
עכשיו יש לו גם עילה לפטר אותי. בטח אם אני אמות זה יפתור לו
אפילו את טרחת הפיטורין (''אתה מפוטר!").
בכל הארץ מדברים עליי, אני מופיע בכל העיתונים כ'נעדר' ובחדשות
עוקבים אחרי ההיעלמות הפתאומית שלי. בכל הערוצים, חוץ מערוץ
אחד.
הביקורת האחרונה לא הייתה צריכה להיכתב. יש דברים שהעלמת העין
יפה להם. מי שיקרא את הכתבה הזאת תהרס לו הילדות. נוסטלגיה לסל
- וחסל. הקץ לתמימות. כמו ילד שרואה את ההורים שלו מקיימים
יחסי-מין. יש דברים שלא צריכים לקרות.

"פלפלת, מותר לי לעשות שיחת טלפון אחת, נכון?" שאלתי מלא
תקווה.
"אתה רואה יותר מדי תוכניות טלוויזיה. זה לא ככה במציאות...
חחח איפה אתה חי?!" אמרה בלגלוג.
"מציאות?! מציאות??? על מה את מדברת? בנאדם קם בבוקר כי יש
מישהו בדלת ואז..."

פ-ל-פ-ל-ת!!! צעקה קולנית קטעה את קורות חיי.
היה זה פלפל, הזקן הנרגן.
"אני חייבת ללכת, מילא דיברתי יותר מדי. אגב, צחקתי. יש לך
שיחה אחת. הנה", אמרה בעודה מושיטה לי מכשיר טלפון מזערי שרק
באמצעות הזרת ניתן לחייג בו, שכן אחרת יילחצו לפחות שני מקשים
בבת אחת. הכנסתי את האסימון לחור המיועד לו במכשיר המוזר
והתחלתי לחייג למשרד. הזרת עוד כאבה לי, אז חייגתי עם השניה.
"שלום, א..."
"זה אריק. אני אתן לך הוראות ואת תפעלי לפיהן, ברור?! יופי. את
הולכת למשרד של בני ולוקחת משם את הכתבה האחרונה שאמורה להיכנס
לגיליון של מחר ושורפת אותה. אם בני שואל שאלות, תגידי לו
שאסור בשום פנים ואופן שהביקורת הזאת תראה אור. אם הוא שואל
עליי, תגידי לו שאני..."
"פאק! אסימון מחורבן!"
נותקה השיחה.

הדלת כמעט יוצאת מהמקום שלה. מי דופק עליה חזק כל כך?...
כשקמתי לפתוח את הדלת קיבלתי מהקיר מכה בזרת, שגם ככה כאבה לי
כבר קודם. מי מסתיר את החור? כמה אינפנטילי. סובבתי את המפתחות
וניסיתי לפתוח את הדלת בלא הצלחה. 'אידיוט! אתה תמיד שוכח
לנעול את הדלת, היא כבר הייתה פתוחה', אמרתי לעצמי וסובבתי את
המפתחות לכיוון השני. הדלת נפתחה.
"תגיד לי, אתה נורמלי?! מה זה לא לבוא שלושה ימים לעבודה בלי
להודיע? וגם היה לך דד-ליין, לאתמול!"
"בני, אני מצטער אבל אני לא אוכל לפרסם את הביקורת שכתבתי."
"כתבת כבר ביקורת? הגיע הזמן באמת. על מה?"
"ערוץ 1, תוכניות הילדים דאז."
"לא... אני מקווה שאתה צוחק אתי, אתה יודע מה זה ערוץ 1?! הם
מאפיה! מילה אחת לא במקום ואתה על הקלבוש."
"מה ז'תומרת מאפיה?"שאלתי מלא פליאה.
"היו דברים מעולם. כל מי שניסה לקטול אותם לא בין החיים. פשוט
נעלם. אבל אנחנו חייבים לפרסם את זה אלא אם כן יש לך
אלטרנטיבה, אתה חושב שתספיק לכתוב משהו עד מחר?"
"לא נראה לי. אתה מכיר אותי, אני עושה מחקר מקיף לפני שאני
מבקר משהו..."
"טוב, אז ניאלץ לפרסם את הכתבה הזאת בכל מקרה. נקווה לטוב",
אמר בני.
"עזוב, נראה לי שיש לי רעיון, אני אכתוב בגוף ראשון סיפור
אישי, הביקורת תהיה סמויה, ויהיו הרבה הרמזים ספרותיים, לפחות
שניים."
"טוב, אבל כדאי לך שזה יהיה מוצלח."
"I'll do my best, בנץ."

לעזאזל, שוב פעם.
שניה, יש מישהו בדלת...