אם רק הייתי הכרית שלך,
שמרגישה בכל לילה את
המגע הרך, הדוקר של הלחי
הלא מגולחת שלך על הלחי
הכל כך חלקה שלה.
כמה שאני מקנאת בה, בכרית
שלך, הכחולה צהובה.

כשנמאס לי מעצמי, אני נזכרת בך, באף הארוך והמושלם שאהבתי כל
כך את מגעו על הלחי שלי, לפני הנשיקה. בשפתיים, השפתיים ששיגעו
אותי בכל פעם מחדש כאשר פגשו את שפתי שלי. ובעיקר בעיניים -
החמות, החומות, החכמות - שלא הייתי צריכה כלום מעבר למבט ארוך
ומרוכז שלהם בי, מגלות אותי שוב ושוב, מכירות אותי יותר טוב
מכולם ומרגיעות אותי, משקיטות אותי.

חצי החיוך המפורסם, כבש אותי תמיד. בעצם, כך שמתי לב אליך,
עומד בצד, צמוד לקיר, עוצם עיניים ומחייך בסיפוק. חצי חיוך
שמשדר בטחון, הנאה וידע. קמטים קטנים נחרצו במצח הגבוה שלך
ובצידי עיניך המחייכות, שעכשיו נפקחו. כשנחו עיניך עלי לרגע
חייכתי לכיוונך, ומכאן כבר לא נפרדנו.

כמה קלישאות התחברו בסיפור האהבה שלנו, וכמה נכונות הן היו.
נכונה מכולן היתה זו שאומרת שהאהבה מעוורת. במקרה שלנו היא
עיוורה את שנינו. אתה העלמת עין, כאילו לא הבחנת (ואולי באמת
הם נסתרו מעיניך) בחסרונותי הרבים, תיקצר היריעה מלמנות אותם
כאן. עצלנות ופזרנות הן רק המילים הראשונות שעולות בראשי.
לעומתך אני ראיתי אך העדפתי להתעלם מחוסר הנאמנות שלך. זה לא
שלא ידעתי שיש לך אחרות מלבדי, פשוט חשבתי שהסיפור בינינו שונה
משאר הפרשיות שלך. חשבתי שהפכתי להיות הבית שלך, בו אתה מרגיש
הכי טוב ושאליו אתה חוזר בכל פעם לאחר הרפתקה אחת, ועוד אחת.

אני חושבת על זה עכשיו ואני פשוט לא יכולה להיזכר, או להבין -
מה מצאתי בו בילד הזה, לעזאזל? זו היתה הפעם היחידה ששיקרתי
לך. כנראה שנמאס לי להיות הבסיס, רציתי להיות האישה החדשה,
המרגשת. אם לא שלך אז של מישהו אחר. ואולי רק רציתי קצת תשומת
לב... למשך שבוע שבועיים חשבתי שטוב לי. אבל כנראה שאני לא
אתה, לא יכולתי להמשיך בהעמדת הפנים ובשקרים. ניתקתי מגע מהילד
וסיפרתי לך הכל, סיפרתי לך ובכיתי. בכיתי כי ידעתי שזה הסוף.
ידעתי שלא תוכל לסלוח לי ויותר מזה, ידעתי שאני לא אוכל להסתכל
לך יותר בעיניים.

יש לי נטיה שכזו, לנסות לסכם כל דבר. אז אני מנסה לסכם את מה
שהיה לנו, וברור לי שזה היה טוב. ואז אני מנסה לחשוב, אם היה
כל כך טוב, למה זה נגמר? האם אין דברים טובים שנמשכים לנצח?
למה הייתי צריכה לדפוק את הכל בפרץ של קנאה, של תשומיות? כנראה
שבסופו של דבר ניחנתי במנגנון שכזה שמונע ממני להנות ולקבל את
הטוב. ברור לי שיותר טוב ממך אני כבר לא אקבל. ואם אקבל, אני
אהרוס את זה שוב.

אז עכשיו אני שוב לבד, והפעם זה כבר סופי. מהבדידות שלי יציל
אותי רק המוות. אין לי תקוות לאהבה חדשה, אני לומדת להסתפק במה
שיש לי, ולא מגיע לי יותר, כי אם תהיה לי שוב אהבה - אני בטח
אדפוק גם אותה.