כולנו בובות של אלוהים.
הצעצועים שלו.
שולט בנו כמו ששולט בעולם כולו.
משחק בנו.
עד מתי? עד מתי אלוהים?
עד מתי נהיה השפוטים שלך? העבדים שלך?
זה ייקח עוד הרבה זמן?

אני זוכרת ששאלת אותי אם אני רוצה להתחיל לנשום,
התלבטתי המון, חשבתי כל כך הרבה.
אני לא זוכרת למה בדיוק הסכמתי, אבל זה היה נשמע לי דווקא
מעניין.
מה ידעתי? לא ידעתי שום דבר על העולם.
אתה אמרת שאני אהיה בסדר, אמרת שתדאג שיהיה לי הטוב ביותר.
אמרת שאחייך כל היום.
אמרת שהדממה לא תשלוט בי.
אמרת שאהיה עטופה כל לילה לפני השינה בבד קטפתי ונעים למגע,
כל מה שאני עטופה בו בלילות זה בכי וקור.
אמרת שאהיה מוארת באור שעשוי מאור הכוכבים.
אמרת שככה אף פעם לא תשכח לדאוג לי, ככה אהיה זוהרת מול
עיניך.
האור היחיד שאני רואה הוא אור הפנס של הרחוב שמול חלוני.
אמרת שלא אפגע ולעולם לא אפול.
בנתיים אני הכל הזמן רק נופלת, גם מהמדרגות, אני חסרת כוח.
אמרת והבטחת כל כך הרבה דברים, היכן כל הדברים?
נעלמו כמו כל ניסיך ה'נפלאים'?
הא? למה אתה לא עונה? אתה מפחד שכולנו נדע את האמת?
שכולנו עשויים מעץ? ומקצוות הרגליים, המותניים, ובקצה הראש
מושחלים חוטים?
תגיד את האמת, לא אכעס. מבטיחה.

אמרת שאנחנו כמו פינוקיו, כשהדמעה הראשונה זולגת,
אז אנו הופכים לבני אדם, עם רגשות, תחושות, רצונות וצרכים
משלנו.
אבל בעצם... עוד בשבריר שניה כשנולדנו בכינו, כל אחד בכה.
אז כן... ומה עכשיו תגיד לי? שזהו... ההבטחה נעלמה? בגלל
שבכיתי פעם ראשונה?
אבל הבטחת שלעולם לא אבכה.
אזכור את זה, ויום אחד אני אשלוט בך, ואתה תראה איך זה להיות
בנאדם אמיתי.

הבטחות.

[קטע ישן שכתבתי, מממ..חצי שנה לאחור, משום מה עדיין מתחברת
ליצירה, אבל לא כמו פעם.]