אחרי יומיים החל הפצע להגליד. זה הפצע בשורש הכנף השמוטה של
העורב הגדול. בטיולי בגן של הבית, גן שהשתרע על דונמים רבים,
נמשכו הכלבים שלי אל משהו מעבר לשורת שיחים נמוכה, ואני
אחריהם. אז ראיתי את שני העורבים הגדולים. העורב האחד, כנפו
תלויה לו ברפיון לצד גופו, ופצע רחב תלוש לו בשורש הכנף. העורב
השני מקפץ סביבו ומנסה לגונן עליו מפני הכלב אטילה.

הכלב אטילה הופיע לראשונה בגן הגדול מספר שבועות קודם, אין איש
יודע מנין בא ולמי הוא שייך, אך הוא הפך לעובדה מוגמרת. הוא
היה מגיע מדי מספר ימים לסיור אלים, מהלך אימים מעצם התחושה
שהדיף, של יצור שאינו חס על דומם, צומח או חי כלשהו, כולל
עצמו: בתקופה הקצרה ששהה בגן הספיק כבר להסתכסך עם שני כלבים
גדולים ממנו ולצאת מן הקרב עם אוזן קצוצה, אך לא מבלי להסב נזק
ליריב הגדול ממנו, שנמלט מן הקרב כי חס על עצמו.

הכלב אטילה התקרב אל העורב הפצוע באדישות מה ונעמד במרחק נגיעה
ממנו. הוא היה גבוה אך במעט מן העורב הפצוע. העורב המגונן ניסה
לנקר בו אך הכלב הצ'חצ'ח התחמק ממנו בתנועות קטנות מבלי להתרחק
מן העורב הפצוע. העורב הפצוע רק עמד והסתכל בפחד על הכלב
אטילה.

את הפרשנות הזו, של העורב המסתכל בפחד, מספק אני. לפני העורב
הרי אין את מערכת השרירים שתעוות אותם בשמחה, בצער או באימה.
דווקא הסטטיות של התמונה, של יצור חי קפוא על עומדו, נתון
בסכנת חיים מיידית, מידי יצור חי אחר, שזמנו בידו, שידרה לי את
תחושת הפחד. גם הכלבים שלי עמדו והסתכלו, משתאים, על המחזה.

אחרי רגע ארוך סגר הכלב אטילה, בתנועת ראש מהירה, את המרחק
שביניהם ותקע את שיניו בפצע המגליד של העורב. הוא נגס בו נגיסה
שטוחה, עם שיניו הקדמיות, נגיסה שרק פתחה מחדש את הפצע, פצע
שכבר לקח לו יומיים שלמים להגליד.

ביומיים אלו העורב היה מקורקע, ללא יכולת לעוף ולעלות לענף
גבוה ולהגן על עצמו, ללא יכולת ללקט מזון. העורב השני עשה את
המרב והצליח, ביומיים אלו, לגונן עליו ולאסוף מעט מזון לשניהם,
אך עתה, שהכלב אטילה החזיר את השעון יומיים אחורה, היה ברור
לשני העורבים שהמצב הוא ללא תוחלת.

"עוף לך יקירי", אמר העורב הפצוע לעורב המגונן ב-"קרע-קרע" של
שפת העורבים. "אני תקוע כאן, אין לך אפשרות להצילני, ואם תשאר
לצידי תמות גם אתה. זכור אותי כפי שהייתי: אביר המרומים, רוכב
על שמיים וענן".

אחרי ההתקפה הבאה של הכלב אטילה, כאשר גם הפעם ליקק את שפתיו
בלשונו האדומה אחרי הנגיסה השניה שהעורב הפצוע תיזמן לו, זינק
העורב הפצוע, ובאבחת ראש זריזה סגר את מקורו על לשונו האדומה
של הכלב אטילה, ולא הרפה. לא הועילו יללותיו, נענועי ראשו וכל
מאמציו, העורב הפצוע דבק ללשונו של הכלב בכוחו של יאוש.

בשלב זה, כאילו על פי אות, התנפלו כולם על הכלב אטילה: העורב
המגונן - במקורו, מחפש את עיניו, הכלבים שלי - בשיניהם, מחפשים
לאזן את אזניו, ואני - במקלי, מחפש את גבו.

מן הקרב הזה הכלב אטילה ברח לבלי שוב, מוכה ופצוע, ואין איש
יודע לאן נעלם עד עצם היום הזה.

והעורבים? מאותו יום המשכנו לסור לגן מדי ערב ולהביא שיירי
מזון לעורב הפצוע, שהלך והחלים, והעורב המגונן לצידו, עד שיום
אחד כשבאנו, והנה הם אינם ורק נוצות נותרו. ולמשמע "קרע-קרע"
מעורפינו הסתובבנו ומיד התכופפנו על מנת להמלט מן היעף הנמוך
שביצעו עלינו זוג העורבים, במבנה, לאות פרידה.



"קרע-קרע" ל-  ג. תיאה ולאורי חרובי על הע\ארותיהם