אני יושב על קצות אצבעותיי ומציץ החוצה דרך חריץ קטן בתריסים.
מי יודע כמה זמן לא יצאתי מהבית.
כ"כ הרבה זמן, שעורי כבר הלבין והכחיל. ניתן לראות דרכו את
הורידים הכחולים, הדקיקים.
לא זזתי ממקומי מהיום בו ראיתי אותם בפעם האחרונה. יושב על
קצות אצבעותיי לצד החלון.
לא גדלתי בשנה.
לא השתניתי.
שיערי עדיי קצר וכהה.
עיניי אפורות-כהות, כסיערה, כמו שהיו באותו היום.
ואני עוד בן חמש-עשרה.

אצבעות דקיקות, עכבישיות-משהו, מטיילות במהירות על התריס כשאני
שומע צעדים ברחוב.
אך אלו לא הם.
רק השכנה.
זו לא אותה השכנה, ששמרה עליי שנה שעברה. זו הבת שלה.
ויש לה ילדה קטנה. היא בדיוק קנתה לה שמלה חדשה.
ואני עוד בן חמש-עשרה.

אני אפילו לא זוכר איך קוראים לי.
רק השם שהם נתנו לי.
מד.
מדי.
מדיסון.
מדיסון שנשאר בן חמש-עשרה לנצח, מחכה לכם שתחזרו.

האור נדלק במסדרון, וחריץ אור קטן מבליח מתחת לדלת.
אני מסב את ראשי - כאב עתיק וחלוש פועם ברקתי, המוכתמת בדם
שהתייבש ונסדק מזמן.
אישה פותחת את הדלת. היא צעירה למדי. שיערה ברונטי ומגיע עד
לעצמות הבריח שלה, עיניה שקדיות. בטנה טפוחה מעט מתחת
לחולצת-הריון רחבה.
היא מביטה סביבה ומחייכת. היא לא רואה את הנער בן החמש-עשרה
לנצח שיושב על קצות אצבעותיו, על הכיסא המסתובב האדום.
"זה יכול להיות חדר נחמד בשביל עידו." היא אומרת לישות אחרת
במסדרון ומחייכת.
זה החדר שלי... אני אומר, אבל היא לא שומעת. אני מדי, וזה
החדר שלי, זה לא יכול להיות החדר של עידו, הוא שלי, אני חיי
פה.
אבל היא לא שומעת.

החדר שלי כבר מזמן לא שלי. הוא של עידו.
עידו אוהב את החדר שלו. הוא ריהט הכל מחדש. רק את הכיסא האדום
שלי הוא שמר.
אבל אני עדיין כאן. יושב לו על הכיסא. על קצות אצבעותיי.
מחכה שיחזרו.

ואני עדיין בן חמש-עשרה.