פופי לא רוצה אותי יותר. אני לא הגבר של חייה. אין לי עבודה,
אני לא יודע לקדוח חורים בקיר, אין לי רישיון, אני לא פעלתן
מספיק, לא מוציא את עצמי מהבוץ בו אני שקוע וגם לא מראה סימנים
שאני הולך לעשות את זה בקרוב. אני גם לא מפנק אותה; לא מגיש לה
קפה למיטה כשהיא מתעוררת, כמו שמגיע לה. ורוב הזמן כשאני בבית,
אם אני לא קורא, אז אני רובץ מול הטלוויזיה. בקיצור אני בתקופה
החלשלושה ביותר שידעתי בחיי. ופופי, בדיוק ההפך. לומדת,
מתפרנסת בזכות עצמה כמטפלת אלטרנטיווית ומוציאה אנשים כמוני
מהביצות המסריחות והטובעניות שנקלעו אליהן. ויש לה כוח, הרבה
כוח. פופי אפילו יודעת לנהוג בטנק, והיתה מדריכת טנקיסטים
בצבא. מלבד זה יש לה רישיון לאופנוע כבד, טוסטוס, מכונית. היא
סוג של גאונצ'יקית כזאת. יש לה אנגלית רהוטה, שמיעה אבסולוטית
לצלילים, היא מנגנת בחליל יצירות קלאסיות מסובכות של מלחינים
שבחיים לא שמעתי עליהם, ועושה את זה בקריאה ראשונה מדפי
התווים, בלי חזרות. ולא תגידו שהיו לה חיים קלים. היו לה חיים
שאם הייתי עובר שמינית של שמינית מהם, הייתי דופק לעצמי כדור
בראש בגיל שש עשרה כבר. את אבא שלה פופי לא ראתה מעולם. הוא מת
במלחמת יום כיפור, ברמת הגולן, כשהיתה בת שבעה חודשים ועדיין
בבטן אמה. אחר כך, כשכבר נולדה ואמא שלה התחתנה עם איזה מישהו,
המישהו הזה והאם הביאו לעולם את אח שלה האהוב והרגיש שהתאבד
לפני חמש שנים, בדיוק ביום שפופי חזרה פעם ראשונה מהודו.
בקיצור, אלה רק חלק מעובדות שגרמו לה להרגיש כל חייה כל כך לא
רצויה, נטושה להחריד.

אבל פופי עבדה על עצמה. לא נתנה לעצמה ליפול לרחמים עצמיים, או
למוסד משוגעים. פופי עבדה על עצמה ביג טיים. בפול און. הלכה
לפסיכולוגית, נסעה להודו לכמה שנים לאשראם של אושו בפונה, למדה
שם כל מיני שיטות טיפול אלטרנטיביות שמטיסות אותך ממצבים
מחפירים. פופי גם למדה רפלקסולוגיה ו'פרחי באך'ב'מדיסין' עד
לרמת מאסטר ואח"כ השתלמה לרמת מאסטר בפנג-שוואי באנגליה. היום
פופי לומדת הומיאופטיה. יצאה לדרך של ארבע שנים עד שגם בזה
פופי תהיה מאסטרית מזהירה, ותשלוף מהחרא עשרות אנשים עם כל
הידע האינסופי שצברה.
פופי מציירת פרחים כמו שאף אחד לא מצייר פרחים, ופופי כותבת
יומן כבר מגיל חמש והיום פופי בת 30, שזה אומר בערך עשרים
מחברות, שיכולות להיות ספר מדהים כי גם בכתיבה פופי משהו
מיוחד. גם אמרתי לה את כל זה. אבל זה לא מספיק לה. פופי טוענת
שיש עוד לכתוב, לחקור, לתעד, שהיא עדיין לא נגעה בלבו של
העניין אותו היא רוצה להעביר. רמות הפרפקציוניזם שלה שואפות
לטירוף. יכול להיות שפופי צודקת. פופי הרי מודעת לעצמה ברמות
אחרות לגמרי.

אז איך הפסדתי בחורה כזו כמו פופי??? בקלות. בטיפשות.
ופופי היתה חולה עליי כמו שאף פעם לא אהבו אותי, כמו שאף פעם
לא רצו אותי. עשתה בשבילי מעל ומעבר למעל ומעבר, והרבה יותר
מזה.
קיבלה אותי עם כל הדיכאונות והדפקטים. פופי האמינה בי. אמרה לי
אפילו שאני אהבת חייה.
היו לנו בעיות חמורות ביחסי המין. כדי להיות יותר מדויק, אודה
שבמשך השנה וחצי שהיינו ביחד שמתוכן שנה גם גרנו יחד קיימנו
אולי מאה פעמים יחסי מין. וכדי להיות עוד יותר כנה ומדויק,
כשאני חושב על זה טוב, אז קיימנו יחסים אולי חמישים פעם,
שמתוכם אולי עשר פעמים היו זורמות באמת, מבחינה אידיאלית, וגם
הפעמים האלו שהתקרבו לאידיאל, היו רק קרובות. פופי לא ממש
נהנתה מהם כמו שהיתה רוצה.
תקופות ארוכות לא שכבנו. אהבנו מאד. הערצנו זה את זו, אבל
מערכת היחסים הזכירה לנו מערכת יחסים של זוג בני שישים, לא של
שלושים.
והיום, בערך שנה מאז שגמרנו, אני לא מפסיק לחשוב עליה. איזו
פרטנרית מדהימה להעביר איתה את החיים. מסוג הנשים שלעולם לא
יבגדו. בטח לא בך. תמיד יהיו לידך ברגעים הקשים, עם פול
מוטיבציה אמיתית לעזור. הייתי מת לעשות לה ילדים. תמיד רציתי
את זה כשהיינו ביחד. אני נזכר בשערה השחור עורב, או סוס ערבי
אציל, ובגוון העור המוקתי שלה ובשיניים הגדולות שלה שהייתי
מכנה "בלוקים". והכי מפליא שאני חושק בה. לגמרי. כמו שלא חשקתי
כשהיינו ביחד. כשהייתה לה יומולדת לפני כמה שבועות שלחתי לה זר
פרחים: כלניות ונוריות ונרקיסים. פרחי הבר שפופי כל כך אוהבת.
ומיד כשקיבלה את הזר התקשרה אליי בבכי וציוותה עליי "אני רוצה
שתבוא אליי". באתי כל עוד נפשי בי אל הדירה שלה ששכרה ברמת
החייל.

כשנכנסתי לדירה הקטנה והחמודה שתקתקה לעצמה, נעטפתי בצלילי
מוסיקה עדינה של ראגות הודיות שמימיות שבקעו מהמערכת. אוירה
מענגת שררה בכל החדרים כתוצאה מהעיצוב והתאורה, והמאסטריות שלה
בפנג-שוואי, ולא עברו הרבה דקות עד שהיא אמרה לי כשישבנו על
הספה הדו מושבית "אני חרמנית עליך לאללה". "גם אני", הודיתי.
כשעשינו אהבה, היה לה את הטעם הכי טעים שטעמתי, וגם ריח. זה
עשה לי טוב. האמת שתמיד היתה טעימה פיקס, ומעלת ניחוח לא מן
העולם הזה. למה בכלל נכנסתי לכל זה? אה, כי כואב לי עכשיו,
שנפרדנו. ואולי אשתי לא תהיה כזו, כמו פופי, שלכל מקום שהיא
הולכת אליו, היא מביאה איתה אוירה טובה, עמוקה, רגועה ומבושמת.