זה היה לילה שחור במיוחד. אהבתי את העובדה שהרחובות היו כל כך
שקטים - רק חתולים מייבבים שהסתכלו עליי. לא, הם לא הסתכלו
עליי כמו העוברים והשבים, הם לא זלזלו בי, רק ראו בי נחמה
למצבם האומלל. שנאתי אותם, הם התנשאו מעליי כאילו רצחתי מישהו,
הסתכלו עליי כאילו אני אשמה בעובדה שאני עדיין חיה. המבט שלהם,
הוא היה כל כך עמוק, מלא בכעס שאני לא הבנתי - הרי הם בכלל לא
מכירים אותי, אני לא מכירה אותם, כל מה שהם יודעים עליי זה
שאני לוקחת סמים - הם רואים אותי כל לילה, באותה השעה, כשאני
חוזרת מהמחסן הישן בו שכנו החברים הכי טובים שלי, האויבים הכי
גרועים שלי. את השקט של הלילה שכל כך אהבתי עצרה חריקת מכונית.
"היי גל, רוצה טרמפ?" בהתחלה ניסיתי לפענח מי האיש המוזר שיושב
במכונית השחורה, הכל היה מטושטש, רק לאחר כמה רגעים הבנתי שזה
אסף. הוא היה שונה, הוא לא היה כמו כל סוחרי הסמים שניסו רק
להרוג אותי ולהרוויח מזה כסף - הוא היה שונה, היה בו משהו
שהפנט אותי, העיניים שלו - כל כך חודרות, זה לא היה נראה כאילו
הוא סוחר סמים בכלל.
עליתי על המכונית ונסענו. לאחר כרבע שעה הגעתי לבית שלו, לא
הבנתי מה אני עושה שם בכלל, זה הפחיד אותי. ניחמה אותי העובדה
שמבט עיניו לא השתנה והוא נשאר כל כך מבין ומתחשב, לא באמת
חשבתי שהוא יעשה לי משהו. "רוצה קפה?" הוא אמר לי כאילו כלום
לא קרה. "למה אני לא בבית?" שאלתי אותו. בקושי יכולתי לדבר,
המילים יצאו ממני כאילו כל מילה כובדה ככובד שתי רכבות מסע.
"את לא יכולה ללכת במצבך ולהיות לבד בבית - מחר בבוקר תחזרי
לביתך". הוא צדק. באמת הרגשתי שאם אני אהיה עכשיו לבד בבית אני
עלולה להזיק לעצמי. החשיבה על להזיק לעצמי לא הפריעה לי, גם
ככה לא היה לי כלום אבל הידיעה שהוא יודע שיש סיכוי שאני אעשה
את זה ושזה היה אכפת לו - ריגשה אותי.
למחרת בבוקר הלכתי לקבר של דנה. ההתאבדות שלה הייתה אחת המכות
היותר קשות שלי - כמו למשל מות הוריי. זה היה נראה כאילו הכל
קורה בבת-אחת, כאילו ה' מנסה לבחון אותי, כאילו הוא רוצה לדעת
מה אני אעשה ואני מוכיחה לו שאני לא מסוגלת. ההליכה לבית
העלמין הייתה קשה, היא ארכה כחצי שעה שהעברתי בעשר דקות של
ריצה. הייתי צריכה להשתחרר קצת מהשינה הארוכה שישנתי בלילה
לפני. "כאן נקברה דנה בת מלכה ואליהו גולדנשטיין", זה מה שהיה
כתוב, כל כך קצת על כל כך הרבה - גוש בטון, זה מה שנותר מהחיים
של הבית שלי, מהחיוך שראיתי דבר ראשון בבוקר, מהאחות הגדולה
שלי שהייתה שומרת עליי, זה מה שנותר ממנה. זה כרסם בתוכי כאילו
היה מחלה ממארת - מהירה במיוחד. ישבתי על הקבר וסיפרתי לה ששוב
לקחתי את המנה למרות שניסיתי להפסיק בשבילה, אבל היא לא ענתה
לי. מאחוריי שמעתי צעדי הליכה מהירים שקרבים וקרבים אליי.
הסתובבתי. מולי ראיתי את אסף - הוא מחה את דמעותיי והחזיק בי.
"תפסיקי, ההליכה למקום הזה גורמת לך רק רע ואת לא צריכה יותר
רע ממה שכבר יש לך." "לא, אסור לי לנטוש אותם, אסור לי לשכוח
אותם, הם צריכים לדעת שאני כואבת - אסור לי להפסיק לכאוב, אם
אני אפסיק לכאוב זה יוכיח להם, אני אבגוד בהם". הוא התחיל
לבכות. הוא חיבק אותי. "זה לא נכון, גל, העובדה שאת עדיין
כואבת, זה גורם להם לכאוב. הם סבלו מספיק וגם את, זה מותר
לכאוב אבל את הורגת את עצמך".
הוא לקח אותי אליו הביתה. אהבתי את הבית שלו, היה לו ריח של
פרחים. הוא הושיב אותי בספה שלו והכין לי עוד תה. השעה הייתה
כבר תשע בערב. הייתי צריכה ללכת לקחת את המנה מהסוחר שלי, הוא
הולך בעשר והייתי חייבת לרוץ כדי להספיק. כשפתחתי את הדלת הוא
ראה אותי. "את שוב הולכת אליו?" "כן", עניתי. "לא, את לא, אני
לא אתן לך, אני לא אתן לך למות ככה". הוא חסם את הדלת ואני
התחלתי להשתולל. שברתי כוסות, צלחות, כיסאות - הרבצתי לו והוא
לא זז. כעסתי עליו, על שהוא ראה אותי סובלת והוא לא עשה כלום.
הוא נתן לי מין חומר בזריקה ואמר שזה יעשה לי טוב. כשהתעוררתי
השעה הייתה שתיים אחר הצהריים. הוא ישב בכיסא לידי, נראה כאילו
הוא לא ישן כל הלילה. "גל, אני נוסע להודו. אני רוצה לקחת אותך
איתי". הוא אכזב אותי. הוא היה עמוד השדרה שלי והוא נוטש אותי.
הוא היה היחידי שהיה לי בעולם. יצאתי מהבית במהירות האפשרית
אבל הוא תפס אותי. "אני לא אסע אם את לא תסעי איתי, את יודעת
את זה, נכון?" הרגשתי נוזל חמוץ נוזל מעיני, מה אני הייתי
אמורה לענות לו? ידעתי שבלעדיו אני אמות, או מהתאבדות, או ממנת
יתר - איכשהו ידעתי שאני אמות. הסכמתי. שבוע לאחר מכן כבר
הייתי בהודו. נרשמנו למין מקום שאני לא בטוחה מהו, זה היה מין
מלון משונה כזה שכולם לבשו בו בגדים מוזרים, רוחניים כאלה. אסף
לקח אותי למסעדה שהייתה בקרבת המלון. הוא הפחיד אותי. ראיתי
בעיניים שלו ניצוצות של פחד. "גל, את כל חיי הקדשתי ללימודי
הרוחניות שלי מתוכניתו של ראם וזו הסיבה שאני כאן. הייתי סוחר
סמים בשביל להיות נגיש לאנשים שצריכים אותי - זו הסיבה שאת
כאן. בחרתי אותך בגלל שאת מיוחדת, אני אוהב אותך, גל." הייתי
בשוק. למה הוא לא סיפר לי? למה הוא לא אמר לי קודם? הוא חיבק
אותי אבל הייתי קרה אליו. הוא שיקר לי. לא יודעת למה אבל סלחתי
לו, הבנתי שכוונותיו היו טהורות ולכן סלחתי לו. הלכתי איתו
ביחד למלון - מהרגע הזה חיי השתנו.
בחודשים הראשונים הכל היה כל כך מוזר, למדתי מאיזה זקן אחד
ששכן שם על המוות ועל מטרותיו. בכל הזמן הזה אסף לא היה איתי,
הוא אמר לי שהוא מורה במלון ואסור לו לשהות בקרבתי בזמן
הטיפול. כבר עברו שלושה חודשים מאז לקחתי את המנה האחרונה וכל
כך הייתי צריכה אותה. הזקן היה כל כך נוקשה איתנו, אמר שאנחנו
חייבים להבין. הוא אמר שהמוות הוא לא פתרון אבל הוא מקום שמחבר
בינינו לכל שאר האנשים - שכולנו מגיעים אליו מתישהו, שזה לא
משנה אם אנחנו עשירים או עניים, כולנו נגיע לשם. הוא לימד
אותנו דרכי הרפיה שבהתחלה לא הבנתי. הימים עברו, החודשים עברו.
עדיין חשבתי על הסמים. חשבתי שזה שטויות ושזה לא באמת יעזור
לי. יום אחד הזמן לקח אותי החוצה. "את חושבת שאת מסכנה, נכון?
את לא מבינה שאת לא חייבת להיות, לא נמאס להיות זאת שכולם
מרחמים עליה? עברת הרים ועברת מישורים, אבל עברת אותם, את לא
חייבת להישאר במקום. בחרת בדרך מאוד מקובלת, מה שלא הופך אותה
לנכונה - את טעית ואת צריכה להתמודד עם זה". הלכתי משום בכעס
נורא, לא הבנתי מניין הוא ידע כל כך הרבה עליי. ניחשתי שאסף
הוא זה שאמר לו והרגשתי די נבגדת. כמה שעות לאחר מכן, כשנזכרתי
בדברי הזקן, הרגשתי שיש משהו במה שהוא אומר. הרגשתי שבאמת
סבלתי מספיק והגיע הזמן להתעורר. מאותו הרגע הקדשתי את כל כולי
לטיפול. עשיתי מה שהזקן אמר לי לעשות ואפילו הרגשתי יותר טוב
והיו פעמים שלא חשבתי על הסמים.
"גל, אם את שומעת אותי תדעי שאני מצטער. לא עשיתי מספיק בשביל
שתעברי את זה. לימדתי במקום להיות איתך, לעבור איתך את ההר. לא
ידעתי שההר כל כך גבוה ושהמישורים היו מכשול לכל דבר בשבילך.
לא ידעתי שאת לא יודעת ללכת, לא ידעתי שאת לא יכולה להתמודד עם
הידיעה שאת יכולה להיות מישהו והם לא. אבל זה לא משנה - את
היית מישהו בשבילי, עכשיו את צריכה להסתדר לבד".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.