אז הנה... עבר לו חלף לו החופש הגדול... האחרון שלה בעצם...
והיום, היום הראשון של כיתה י"ב אחרי מנוחה משנה די קשה ועמוסה
והכנה נפשית לעוד שנה כזו...
זו השנה האחרונה... היא צריכה ליהנות ממנה וגם לנצל אותה
ללימודים... גם אם זה קשה... יש פיתויים גדולים, במיוחד בעיר
שלה, בת"א, העיר שרועשת 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע... היא
יודעת שיהיה לה קשה להסתגל לחיים שקטים יותר אחרי חופש מטריף
ומהנה במיוחד...
היא נכנסת לפתח הבניין המקושט והצבוע... עם רגשות של געגועים
לכולם... קצת מחנק בגרון... וכמיהה "איזו שנה זאת הולכת
להיות?!"
כולם אהבו אותה... היא הייתה ההפך ממה שכולם ציפו... ילדה יפה
שכולם חשבו שהיא לא נחמדה, סנובית אפשר לומר, התגלתה למי שבאמת
הכיר אותה כילדה חייכנית, חמודה, מאוד נחמדה, רגישה, אפילו
מאוד... חכמה ואינטליגנטית... בקיצור... ילדה עם אופי כמו
שכולם אומרים., תמיד ידעה מה היא רוצה, לא הייתה בררנית
במיוחד, בוגרת מאוד לבני גילה.
כמעט כל ילד בשכבה רצה ליהנות איתה, אבל היא... לא הרגישה
מיוחדת, כי כמה שהם רצו, אף אחד מהם לא באמת הכיר אותה, לא ידע
מי היא באמת. הם חשבו רק על החיצוניות, ולה היה הרבה יותר
חשובה הפנימיות של האדם, לכן היא לא נתנה לזה חשיבות רבה, ולא
נתנה לרצונות ולמחשבות שלהם כל רצינות והשפעה עליה.


ואז הוא.... הוא  נכנס לבניין... מקום חדש בשבילו... אבל הוא
לא יודע למה, הוא הרגיש כאילו הוא תמיד היה שם, הרגיש כאילו זה
המקום שלו. נכנס עם חיוך רחב והרגשה טובה שמתכוונת להציף את כל
יומו... הוא היה נאה, מיוחד אפשר לומר, מבט עמוק כזה... עיניים
שחורות גדולות, שיער שחור, חיוך חמוד עם גומות חן - החיוך
הכובש...
גם בשבילו זאת השנה האחרונה, י"ב ה-השנה הוא חשב לעצמו. היה לו
קשה לעבור ככה פתאום דווקא בשנה האחרונה מעיר אחרת. הוא ידע
שיהיה לו קשה ושהוא יצטרך להשקיע, אבל הוא אהב את זה, תמיד הוא
חשב שידע זה כוח, והתכוון לנצל את זה...
הוא לא הכיר אף אחד עדיין... חוץ מהשכן, רועי, שגם אותו הוא
הכיר בקושי...

היא ראתה אותו... הוא הגבר הראשון שגרם לה להסתכל באמת,
להתבונן בו... הוא היה מיוחד... העיניים שלו... את המבט הזה
מסתכל עליה עדיין לא ראתה... הוא סיקרן אותה... המבט הזה, היא
הרגישה שהיא מכירה אותו, בלי לדבר אפילו פעם אחת, היא הרגישה
את החמימות העצומה שהוא שידר במבטו, ידעה שהוא שונה מכולם,
שהוא באמת בוגר...
ואז... בוווווווום "לאן את חושבת שאת הולכת?!" צעקה נורית.
"סליחה", היא לחשה לה, "זה לא היה בכוונה נורית, לא ראיתי
אותך..." "תשימי לב לאן את הולכת בפעם הבאה", אמרה בכעס
נורית...
ואז הוא ניגש אליה. "את בסדר?" הוא שאל... והיא... עם הרבה
היסוס "כן... תודה..."
"אני אורן... אני חדש פה... איך קוראים לך?" במבט עמוק ענתה
לו. "שרון...נ עים מאוד... אתה חדש פה?" "אממ כן... זה היום
הראשון שלי... מקווה שיהיה טוב" "בהצלחה... היה נעים להכיר
אותך..." "גם אותך שרון... אז נתראה" "ביי".
כל הדרך לכיתה, היא חושבת עליו. או יותר נכון על המבט הזה...
והוא שם... היא מרגישה כאילו היא תמיד הכירה אותו... מרגישה
קרובה אליו... זה מוזר לה...
"שרון! שרון!!! הנה המורה! את נכנסת לכיתה?" "אוי כן כן...
סליחה... שקעתי במחשבות..."
השיעור הראשון... כמה שהיא התגעגעה לרעש ולהתרגשות בכיתה...
כולם לחוצים מהשנה הזאת. חח... את המבטים האלו היא אף פעם לא
אהבה, היא תמיד הרגישה שבוחנים אותה ומצפים ממנה להתנהג אחרת,
והיא בעצם אהבה לעשות הכל... הפוך...
הוא יושב לבד בשולחן האחרון בכיתה... והיא... היא מקשיבה
למורה, אוהבת את השיעורים הראשונים של השנה החדשה...
צלצול... סוף סוף זה נגמר...
"שרון, את יכולה לבוא רגע בבקשה", ביקשה המורה. "כן גילה", היא
ענתה.
"יש ילד חדש, שמו אורן, אם תוכלי לעזור לו קצת בשבוע הראשון,
את יודעת... קצת להסתגל,  להכיר אנשים, את בית הספר, את
הכללים... זה יעזור לי ולו מאוד." "אממ כן בטח, בשמחה..."
"אורן, זאת שרון, היא תעזור לך קצת בימים הראשונים, אם תצטרך
משהו תוכל לפנות אליה." "בסדר, תודה..."

כל הדרך הביתה היא חשבה עליו... פעם ראשונה שהיא חושבת על
מישהו, שגרם לה לחייך ולהרגיש את ההרגשה המוזרה הזאת, הרגשה של
בעננים...
היא יצאה עם הרבה בנים, ואף אחד מהם לא עניין אותה... לכן היא
לא התרגשה מבנים... אבל הוא... היא החליטה, הוא מיוחד! והיא
מעוניינת להכיר אותו, ולדעת אם הרגשותיה לגביו הן נכונות...

"בוקר טוב!!!" איחלו הבנים בכניסה לבית הספר... "בוקר מושלם"
,היא ענתה.
היא נראתה טוב, כמו תמיד, חולצה צמודה שמבליטה את גופה הרזה,
וג'ינס כהה, היא אהבה את המראה הזה, פשוט ויפה... הרגישה בו
נוח...

הנה הוא.... הבינה שהוא הצליח להסתגל קצת, הכיר אנשים חדשים,
את הבנים בשכבה... הוא הסתכל עליה במבט המיוחד שלו, כאילו בישר
לה את היום הכי טוב שיכול להיות לו, והיא... חייכה אליו...
ואז פתאום כל הבנים התפלאו לראות זאת... כולם הסתכלו עליו במבט
מוזר שכזה, כאילו הוא ה-מלך שהצליח לכבוש אותה... "אני לא
מאמין!!! שלוש שנים שאני מנסה לצאת איתה... ואפילו לחייך לא
הצלחתי לגרום לה, ואז אתה בא, חדש, ורק מסתכל עליה והיא כבר
מחייכת, אחי, אתה מלך!" אמר אסף.
הוא לא הבין מה קורה סביבו, אבל ידע שמשהו טוב הולך לקרות...