כמו בכל בוקר התאספנו באחת מ"פינות העישון" הרבות בבית הספר.
היינו שם אני, החבר הכי טוב שלי קין, ועוד שני חברים שלנו,
יותר נכון מכירים ששתינו איתם מדי פעם, לא מתנו עליהם במיוחד.
בחור ובחורה. היה משהו מוזר בקין באותו בוקר, ולקח לי זמן
לקלוט מה זה היה. זה היה המעיל שלו. יש לו מעיל שחור ארוך,
שבנוסף לזה שחם מדי בשביל ללבוש אותו, קין גם כמעט אף פעם לא
לבש אותו לבית ספר. הוא תמיד אמר שחבל לבזבז ת'הופעה על האנשים
בבית הספר.
זה שעמד איתנו גם קלט את זה.
"לא חם לך במעיל הזה?" הוא שאל.
קין לא ענה, הוא רק חייך את החיוך המרושע שלו, שהוא חשב שממש
מצחיק. אתם בטח מכירים את זה, כשמישהו מסתכל עליכם מבעד לגבות
וחושף קצת שיניים?
לא הבנתי מה הקשר בין החיוך לשאלה.
אז קין הכניס את היד שלו למעיל ושלף משהו, הוא אמר לבחור:
"תמיד עצבנת אותי" ופתאום נשמע רעש מחריש אוזניים, לא הבנתי מה
קרה. הבחורה החלה לצרוח וקין אמר לה: "ואת פשוט מפגרת". ושוב
פעם הרעש. הסתכלתי לעבר המכרים שלי, הם שכבו בלי תזוזה על
הרצפה. הסתכלתי על קין. הוא החזיק בידו אקדח. הרגשתי שאני הולך
להתעלף, רגלי נחלשו תחתי ונפלתי. הסתכלתי שוב לכיוון המכרים
שלי. נזל דם מהגוף שלהם. נתקפתי בחילה. הרמתי את המבט שלי
לכיוון קין, הוא הוריד את האקדח. הייתה לו הבעת סיפוק נוראה על
הפנים. אף פעם לא ראיתי עליו הבעה כזאת, לא הבנתי מה קרה לו.
נהגנו לצחוק על זה שיום אחד נשתגע, נשיג נשק ונצא למסע הרג
בבית ספר. אבל זה היה רק בצחוק, זה לא היה ברצינות, אף פעם לא
עברה לי בראש אפילו האפשרות לחשוב על זה ברצינות, לא היה לי
בשביל מה! וקין תמיד טען שגם אם זה היה ברצינות אין לו בכלל
ת'ביצים להרוג בנאדם. הוא כנראה היה סתם צנוע.
הוא התחיל ללכת לעבר פנים בית הספר, אבל אז הוא הסתובב בחזרה
אליי. נצמדתי לקיר מאחוריי מרוב פחד. הוא הוציא אקדח נוסף
מהמעיל וזרק אותו אליי. תפסתי אותו. קין רק הסתכל עלי במבט
תמוה ואמר: "נו, אתה בא?"
הוא שלף אקדח שלישי והמשיך ללכת בלי לחכות לי. הייתי המום.
מאיפה הוא השיג את האקדחים?!
המשכתי לשבת עם האקדח בידיים שלי, ההרגשה הקרה של הפלדה על
העור שלי הכאיבה לי.
פחדתי מדי מכדי להסתכל פעם נוספת על הגופות ששכבו על ידי.
פתאום נשמעה סדרה של יריות המלווה בצרחות מהכיוון שאליו הלך
קין. שמעתי אותו צועק בהתרגשות. הדם שלי קפא, הכל בתוכי התכווץ
עד כאב. רציתי לבכות.
המשכתי לשבת שם למשך זמן שנראה כמו נצח אך עדיין לא היה מספיק.
בסופו של דבר אזרתי מספיק כוח ואומץ וקמתי. הרגליים שלי רעדו.
התחלתי ללכת. עם כל צעד הבחילה שהתחלתי להרגיש עוד מקודם גברה
עוד יותר והרגשתי שאני הולך להקיא. היריות המשיכו.
כשעברתי כמה צעדים יצאתי מאחורי הקיר שמאחוריו עישנו. המחזה
שנגלה לפני היה מבחיל. דם וגופות זרוקות על הרצפה. אחד מהמתים
היה שומר. נזכרתי איך תמיד צחקנו על זה שהשומרים בבית הספר
שלנו חסרי תועלת. האקדח שלהם בכלל לא טעון, ועד שהם יכניסו את
המחסנית יספיקו לירות בהם כבר 20 פעמים. זו לא הייתה העלאת
זיכרונות נעימה.
בדרך ספרתי את הגופות, חמש. זה נראה כאילו היו הרבה יותר.
הגופה הכי רחוקה הייתה ליד כיתה שהדלת שלה הייתה פתוחה למחצה.
עד עכשיו היריות כבר נפסקו, ראיתי במרחק כמה תלמידים בורחים.
כשנכנסתי לכיתה המראות המשיכו להתדרדר.
בשולחן ליד הלוח, על הכיסא, הייתה שרועה הגופה של המורה. היא
הייתה מחוררת. הוא כנראה רוקן לתוכה מחסנית שלמה. הוא תמיד שנא
אותה. גופות נוספות של תלמידים היו זרוקות בכיתה, חלקן היו ממש
קרובות לדלת. הם כנראה נורו כשניסו לברוח. אבל לא היו כל כך
הרבה גופות, הבנתי שהרוב הספיקו לברוח. הרגשתי מידה מסוימת של
הקלה.
ליד השולחן עמד קין, הוא עמד עם גבו אלי. ראיתי שמולו על הרצפה
יושב ילד. הילד לא זז, אך נשם בכבדות. הוא היה חיוור כמו רוח
רפאים, זה די מתאים לנסיבות. על השולחן שכב אחד מהאקדחים של
קין וקין עצמו נראה עסוק במשהו. הבנתי שהוא מחליף מחסנית באקדח
השני. זו הייתה הזדמנות טובה בשביל הילד לברוח אבל הוא היה
משותק מפחד. כיוונתי את האקדח שלי בידיים רועדות על קין וצעקתי
לו שיזרוק את שלו. הוא הסתובב אליי והביט בי בתמיהה, "מה הבעיה
ש'ך?" הוא שאל, "זה הרי מה שתמיד רצינו, לא? להרוג את כל
החארות המפגרים האלה."
הייתי בהלם... הוא לא צחק כשדיברנו על מסע הרג... הוא דיבר
ברצינות, הוא הזהיר אותי, ולא קלטתי.
"זה היה בצחוק!" צעקתי, "הם לא עשו לך כלום!"
המבט שלו רק נעשה עוד יותר תמוה. "הם לא היו צריכים לעשות
משהו, שנאנו אותם בגלל שהם מפגרים ומעצבנים ויש אותם יותר
מדי." ואז הוא הוסיף בחיוך: "אנחנו עושים שירות, דילול
אוכלוסייה, יש הרי בעיית צפיפות בעולם."
הייתי מוצף רגשות שונים. הראייה שלי הייתה מטושטשת, הרגשתי
שאני נחנק. כל נשימה דרשה ממני מאמץ על אנושי.
"זה אתה! לא אני! ואתה לא יכול פשוט להרוג אנשים." לא יכולתי
לחשוב על שום דבר שישכנע אותו, ופשוט פלטתי "זה אסור!" ניסיון
פתטי.
הוא פשוט אמר "אה" והניף את האקדח שלו בזלזול. הוא פנה לכיוון
הילד ודרך את האקדח.
"זרוק את האקדח או שאני יורה!" צעקתי שוב. הוא הסתכל עליי
וחייך. זה היה חיוך נורמלי שהייתי רגיל אליו, חיוך חברי.
"תפסיק עם השטויות שלך, אתה לא תירה בי, אני החבר הכי טוב שלך.
אנחנו כמו אחים." הוא שוב פנה לילד והרים את האקדח.
כל מה שקרה לאחר מכן נראה מטושטש כמו בזיכרון ישן של סרט.
שמעתי רעש של ירייה, ואני בטוח ששמעתי את צליל הכדור קורע את
בשרו של קין. הוא הסתובב אליי והישיר אליי את מבטו. הייתה על
פניו הבעת כאב אך כשהוא ראה אותי מחזיק את האקדח בכיוונו, הבעת
הכאב התחלפה בהבעת פליאה, ולבסוף כשהוא נפל על ברכיו, הבעתו
הפכה להבעת אכזבה. לא כעס, לא שנאה, אכזבה...
הוא אפילו לא ניסה לירות בי. הרגתי את החבר הכי טוב שלי.
ועם זאת, כשעמדתי מעל גופו המת, לא יכולתי שלא לגחך למחשבה
שעברה במוחי.

הם בטח יאשימו בזה את המוזיקה שאנחנו מקשיבים לה.